איך אלונה הצילה אותי במלחמה: צבי סהר עיבד, יחד עם שירה גפן, את ספרה "על אלה ועל אלונה" להצגת ילדים זוכת פרסים, שמגיעה בסוף החודש (31.1) למוזיאון תל אביב. בטור מיוחד הוא מספר על איך המלחמה גרמה להם לשנות את אופי ההצגה, ואיך ההצגה עזרה להם לעבור בשלום את המלחמה
שירה גפן נתנה לי במתנה את אלונה. אני אוהב את הספרים של שירה, ואל אלונה התחברתי מיד. אולי כי היא מזכירה לי את הבת שלי – ילדה שמדברת עם עלים ועם עצים. כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה לפגוש את אלונה על הבמה, להפוך אותה מדמות בספר לדמות חיה. ורציתי גם לעבוד עם שירה, שיש בה משהו מאלונה.
>>"הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל"
שירה ואני אוהבים ספרי פופ-אפ, ומתוך זה נולד הרעיון למופע שבו אלונה חיה בתוך ספרים. דוד פולונסקי הצטרף, ויצרנו ספר פופ־אפ קטן עם אלונה מיניאטורית, שמקפצת מדף לדף. והיו הרבה מצלמות בתוך הספרים, ופנסים מיוחדים, מסכים, מחשבים – כל מה שאני אוהב לעשות בהצגות שלי. אבל אז פרצה המלחמה.
חודשים לתוך המלחמה חשבנו שהפרויקט יידחה. אבל אז בעצם הבנו שדווקא עכשיו צריך להתחיל. חיפשנו שקט, ילדה ואור. שכרנו סטודיו, מילאנו את הבמה בעלים, ודוד פולונסקי עיצב, פיסל וצבע. אלונה גדלה והפכה לילדה בגודל רגיל. הקשבנו למה שהיא מבקשת לעשות: לא צעצועים טכנולוגיים, אלא אור, צל ודמיון. כך נוצר מופע בלי פירוטכניקה. כלומר עם, אבל הרבה פחות.
ומרגע שחשבנו על הטכנולוגיה בעיניים של הילדים, המקרן כבר לא היה מכשיר שמקרין וידאו ממצלמה אלא פנס. פנס מתוחכם, פנס קסם, אבל קודם כל – פנס. ועשינו צלליות, ואנימציה של סילואט, והחלפנו צבעים. גוני פז, אביב הורביץ ורותם גולדנברג הצטרפו והנפישו את הבובה, שי דרור עבד עם הרוח והצבע, ואסף רוט עם הקולות והצללים. כל אחד הביא פעולה, חומר או איכות, והכל הצטבר לסטודיו רוחש ופעיל, ממש כמו הגן שבספר.
ככה ביימנו את המופע, שירה ואני. לא אדפטציה של הספר אלא כתהליך פתוח של הקשבה לכל השותפים ליצירה. לא ביימנו את אלונה, אלא עקבנו אחריה, אחרי הפעולות שהיא מבקשת לבצע, הקצב שהיא מכתיבה, היחסים שלה עם החומר של העלים, האור של המקרן, והצללים.
וברקע עוד ועוד מלחמה. וככל שהמלחמה גברה, עם אזעקות, טילים, מפונים והרוגים, הרגשתי שאנחנו כולנו אלונה, צועדים בתוך איור חשוך, מוקפים צללים ועצים גדולים. וכמו אלונה, שכל אחד צריך עלה שנשר מהעץ, ינחת על הראש, וילווה אותנו הביתה. והעלה הזה היה הפרוייקט עצמו. כי חלק גדול מהזמן הייתי יחד איתה, מוקף בעלים, והיא היתה לי נחמה ומקלט. בועה של תום ורכות.
ואלונה גדלה ויצאה מהסטודיו לפסטיבל הצגות הילדים בחיפה וזכתה בפרסים, ובסוף השבוע הקרוב היא תגיע לאולם רקנאטי במוזיאון תל אביב. וכל פעם שאני פוגש אותה, כשאנחנו עושים חזרה על הבמה, אני נזכר איך היא הצילה אותי במלחמה.
"על עלה ועל אלונה", 31.1, אודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב.לפרטים וכרטיסים