גוף זר: האמן פהד חלבי לא מנסה להיות ערבי נחמד
פהד חלבי עזב את ישראל בטריקת דלת, רגע אחרי שנעל את תערוכת היחיד הראשונה שלו, "יאללה ביי". עכשיו הוא חוזר לביקור בתערוכה "עוד סיבוב", העוסקת באתרי בנייה, שבהם עבד במשך 20 שנה. והפחד מהזרות? הצחקתם אותו
כשפהד חלבי עזב לפני שבע שנים את ישראל, הוא היה משוכנע שלא יציג פה יותר. לתערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ בגלריית המדרשה קרא "יאללה ביי". מיד לאחר מכן ארז את מיטלטליו ועזב לצרפת, עזיבה מלאת כעס לדבריו. לקראת התערוכה במדרשה כתב חלבי: "רצון השמאל התל אביבי הוא להזדהות עם סבלו של עם אחר, אבל במינימום סיכון והקרבה ובצורה הכי מגוחכת, אירונית ושטחית, זו דרך שמאפשרת להסיר את הנטל המסורתי של רגשי האשם". אחרי שנתיים בצרפת עקר חלבי להמבורג. למרות הקושי הוא מרגיש נינוח בגרמניה: "תמיד יש קשיים, במיוחד בהתחלה. הגעתי לשם בגיל 42, זה לא גיל 20, ובכל זאת זו הייתה הרפתקה עבורי". עכשיו חלבי חוזר לארץ לטובת תערוכת יחיד חדשה בגלריה רו ארט, שלה הוא החליט לקרוא "עוד סיבוב". "חזרתי עם מצב רוח טוב, ההתרחקות קצת נטרלה אותי ועשתה אותי פחות כועס", הוא אומר.
בתערוכה החדשה הוא מציג סדרת עבודות שהחלה ב־2009 ושבמרכזה אתרי בנייה, עבודות שלטענתו הן יותר ביוגרפיות מאשר פוליטיות. "עבדתי בבניין 20 שנה, מאז שהייתי ילד. אבא שלי עבד בבניין, אחי הגדול היה קבלן, זה היה חלק מהחיים שלי. בלימודי האמנות במדרשה עבדתי בבניין כדי לסבסד את הלימודים. תמיד חייתי בין שני העולמות, והפרדוקס הזה בין העבודה כפועל בניין ובין ציור מאוד מעסיק אותי". בתערוכה יוצגו שתי עבודות וידיאו חדשות וסדרת ציורים שנושקים למופשט. "הכי הגיוני היה להציג פורטרטים של פועלים, אבל לא רציתי. רציתי להיות מרוחק, לא לעורר הזדהות. רציתי להדחיק את הממד האישי".
בעוד הציורים שלו טעונים ויכולים להתפרש כסוג של התרסה כנגד ז'אנר הריאליזם הסוציאליסטי שהיה פופולרי בארץ בעיקר בשנות ה־50־60, בעבודות הווידיאו חלבי מרשה לעצמו להיות יותר הומוריסטי. ב"מרצדס", למשל, מעין מחווה משעשעת למיצג המפורסם של יוזף בויס "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", חלבי משליך את משבר הזהות שלו על כלב זאב שמגיב באלימות לשפות עברית וערבית. חלבי (46) נולד וגדל במג'דל שמס למשפחה דרוזית שחיה על אדמה סורית כבושה וכל חייו חש קרוע בין הזהויות. על השאלה כיצד הוא מגדיר את עצמו קשה לו להשיב. "השאלה הזאת מורכבת וגם משתנה. היום אני מרגיש קצת גרמני ואולי במידה מסוימת גם סורי, בייחוד אחרי המהפכה בסוריה. יש בי גם הרבה מרכיבים ישראליים, כי נולדתי ולמדתי פה".
אז זה לא יפריע לך אם יגדירו אותך כאמן ישראלי?
"לא מרגיש בנוח עם זה, אבל שיגידו מה שרוצים, בגדול אני מגדיר את עצמי כאמן ערבי. אם את שואלת אותי לגבי הערביות, אני לא מאמין בלאומיות, אני כופר בערבים, לא אכפת לי מההגדרות האלו. תראי מה קורה להם, הם בשפל השפלים, הם שקועים בתוך הבוץ. זה לא בא מרגשי נחיתות, אני תמיד גאה שאני ערבי".
החיים בגרמניה לא מתסכלים אותך? אתה לא מרגיש זרות?
"כבר לא אכפת לי. הגעתי למצב שהרגשתי כאן זר עד כדי אדישות, אבל שם אני מרגיש זר בין הרבה זרים. עדיף להרגיש זר בין זרים מאשר להרגיש זר במולדת שלך".
ואף על פי שאתה לא נמצא בישראל זה שנים, הנושאים של העבודות שלך לא ממש השתנו.
"הם כן השתנו ויש הרבה התחלות של פרויקטים, אבל עולם הבניין עדיין מעסיק אותי. בכל פעם שאני רואה אתר בנייה, אני עוצר ומבקש אישור לצלם. זה עדיין מעניין אותי. חוץ מזה, אף פעם לא הצגתי את הפרויקט הזה בשלמותו".
"עוד סיבוב",
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, פתיחה בחמישי 20:00 (4.8)