"פטרסון" הוא אחד הסרטים היפים של ג'רמוש
הסרט, על שגרת חייו של נהג אוטובוס, הוא למעשה שיר. המחסור ברגעים דרמטיים הוא לא חסרון במקרה הזה
מדי בוקר פטרסון (אדם דרייבר בהופעה קוסמת) מתעורר קצת אחרי שש, כותב שיר במחברתו, יוצא לדרכו כנהג אוטובוס בעיר פטרסון שבניו ג'רזי, שב הביתה לאכול ארוחה ערב עם אשתו לורה שצובעת הכל בשחור־לבן (מילולית, לא מטפורית), לוקח את הכלב לטיול ועוצר בבר של דוק לכוס בירה ולשיחה על הידוענים ששמם נקשר בעיר ותמונותיהם תלויות על הקיר. כל יום אותו דבר, וכל יום שונה לגמרי, כי לנוסעים באוטובוס יש סיפורים אחרים, וברחוב אפשר לפגוש אנשים שונים, ואולי גם הם כותבים שירים. כמו בתים בשיר, כל יום הוא וריאציה על אותו נושא, וגם אם השיר לא נכתב בחרוזים, הבתים ניחנים בחריזה פנימית. פעם אחת נדמה שקורה משהו דרמטי, מסוג האירועים שממלאים סרטים אחרים, אבל לא באמת, כי "פטרסון" הוא לא סרט כזה.
פטרסון הוא לא רק שם העיר והגיבור, אלא גם שמה של פואמה מפורסמת מאת המשורר וויליאם קרלוס וויליאמס, שדיווח בשירו על דברים שראה ועל שיחות ששמע כשביקר בפטרסון. נהג האוטובוס אוהב את וויליאמס, ולפעמים מקריא ללורה משיריו. את השירים שלו עצמו הוא מסתיר ממנה כי אינו מרגיש שהם בשלים. "פטרסון" נחווה כמעין תשובה קולנועית לפואמה של וויליאמס, והוא אחד היפים והמלבבים ברפרטואר הייחודי של ג'ים ג'רמוש.
המרקם העדין של ניואנסים חזותיים ואנושיים דמויי הייקו נארג דרך נקודת מבטו של המשורר בהתהוות. הופעתו של תייר יפני במערכה האחרונה משמשת מעין מחווה לקולנוע היפני שוודאי שימש גם הוא השראה (באופן מפתיע, המפגש עם התייר מזכיר סצנה דומה ב"ההר" של יעל קיים מ־2015). כשהשתתף בתחרות בפסטיבל קאן, "פטרסון" זכה בפרס דקל הכלב, המוענק מאז 2001 להופעה הטובה ביותר של כלב. יש משהו מקסים ונכון בהענקת הפרס הזה לסרט הזה. חבל רק שדמותה של האישה בעלת החלומות שמחכה בבית מוצגת באופן קריקטורי וילדותי.
על מה הסרט:שגרת חייו של נהג אוטובוס ומשורר בהתהוות.
ללכת?כן. סרט שהוא שיר.