פיין ב-FEIN: הבניין הכי קול והכי חו"ל בדרום תל אביב

הדרך ל"FEIN 3" מרגישה כמו ביקור במדינה אחרת. לא משנה מאיזה כיוון תגיעו ובאיזו שעה ביום, סביר שתרגישו זרים בין כל הזרים מסביב. זה לא נכתב בקטע גזעני, זה פשוט ככה. בנווה שאנן חיים ועובדים היום בעיקר זרים, וכבר שנים שהשכונה הזו היא מובלעת שגורמת לך לחוש יותר כמו בטיול אחרי צבא ופחות כמו בעיר שאתה חי בה. לצד זה, אוכלס לאחרונה בלב השכונה, ברחוב פיין 1,בית מגורים חדש בן 5 קומות, עם עיצוב עכשווי ולא מעט משפחות צעירות.

בתוך כל הווייב המאוד מורכב הזה הושק בשבוע שעבר "FEIN 3" – בית לאומנויות, אופנה ועיצוב. הוא ממוקם (תראו מופתעים) ברחוב פיין מספר 3 (שלא מזמן עבר מיתוג מחדש ונקרא עכשיו "רשי"ף" – ראשי תיבות של רבי שמואל יוסף פיין. אל תתבלבלו כמוני – זה הרחוב הנכון). אבל מעבר להיותו אינפורמטיבי לחלוטין, השם מעיד משהו גם על טיבו של המקום. וכן, מדובר במקום פיין. גם בקמצוץ הקטן ממנו שפועל כרגע, ובטח כששומעים על התכניות לעתיד.

בעלות המיזם השאפתני הן שתי קבוצות: האחת היא Zoom Gallery – בעלת ארבע גלריות למכירת אמנות (שתיים בנווה צדק, שלישית בנמל ת"א ורביעית באילת) והשנייה היא "סוטרה נכסים", חברת נדל"ן. אבל מי שמופקד על כל התכנון והניהול בפועל הוא יזם צעיר בשם אור רוזנבלום (28), שחזר משהות של כמה שנים בפריז, שם סיים תואר שני בלימודי אופנה. הוא נולד למשפחה שבאה מרקע של אמנות: סביו וסבתו היו בין האספנים הראשונים בארץ. דודו, העיתונאי אדם ברוך, ואביו, עו"ד זרח רוזנבלום, המשיכו את האוסף של הוריהם, כך שאמנות תמיד היתה בבית. רוזנבלום הצעיר אמנם נולד וגדל בארץ, אבל ניכר שהשנים שבילה בפריז השפיעו עליו לא מעט, ואפשר לראות את זה כמעט בכל דבר: החל מהנעליים, דרך הנימוס יוצא הדופן וכלה בתכנון מדוקדק של כל הפרטים במיזם החדש, משהו שבישראל לרוב עובד במתכונת של "נתחיל ונראה". אז לא, פה אין נתחיל ונראה. פה הכל מתוכנן מראש, עד הפרט האחרון.

חלל התערוכה. צילום: אילן טלר ומרינה ברדיצבסקה

הבניין בפיין 3, שכולו מיועד לאותו מרכז אומנויות, אופנה ועיצוב, מונה 5 קומות. כל אחת מהן תיועד למטרה שונה, כשמטרת העל היא קידום ותמיכה ביוצרים צעירים מדיסיפלינות שונות. בקומת הקרקע פועלת גלריה לאמנות שתארח תערוכות, אוצרים ואמנים שונים. בהמשך יפעל בקומה זו גם בית קפה שישרת את כלל תושבי האזור (כי בתכלס כרגע, בין החנות החדשה של אלון שבו בצ'לנוב ממערב ויד אליהו ממזרח, אין בנמצא אמריקנו ראוי). עוד גלריה לאמנות, גדולה יותר, תפעל בהמשך בקומה הראשונה ותאפשר תצוגה של תערוכות מקיפות.

בקומת המרתף יפעל בר בשיתוף עם חברת בישום (עדיין לא מגלים לנו איזו), בו יוכנו דרינקים ומנות בהשראת מוצרי החברה. חלקו השני של קומת המרתף תוקדש לחנות אופנה בשם TABLET, בה יוכלו מעצבים ומעצבות צעירים למכור פריטים מקולקציות קפסולה שלהם, ללא צורך בייצור מלאי סחורה גדול. שתי הקומות העליונות בבניין יוקדשו לסטודיואים של יוצרים – אמנים, מעצבים ומעצבי אופנה צעירים אותם יוכלו להשכיר לטווחים ארוכים או קצרים. בקומות הללו יפעלו גם תכניות רזידנסי (שהות אמן) בשיתוף עם מוסדות אחרים בארץ ובעולם.

אור אריאלי, אחרי תאונה,2017. צילום: מרינה ברדיצבסקה

חלקי הבניין ייפתחו בהדרגה, לאט לאט. מה שפועל בינתיים הוא הגלריה שנחנכה בסוף השבוע האחרון עם התערוכה "״Disform״ – תערוכה קבוצתית שאצרו אהל עדן, גיאגיא אסיף ומשה יאמו. השלושה, קצת כמו המקום כולו, מגיעים ממקום מעט אאוטסיידרי לסצנת האמנות המיינסטרימית (ויותר מעולמות תרבות מקבילים כמו מוזיקה, למשל), אבל זו לא התערוכה הראשונה שהם אוצרים יחד (תחת השם "Fondazione Fountain"). למי שמעורה קל להבין שהם בהחלט יודעים מה הם עושים. בתערוכה שאצרו מוצגות עבודות של אמנים ואמניות, כולם פעילים בסצנה המקומית – משיר לוסקי ומעין שחר, דרך גיא ניסנהויז וכלה בגל ווליניץ. התערוכה הזו תוצג במשך חודש ואז תפנה את מקומה לאוצרים ואמנים אחרים בתחומים שונים.

אבל רגע, עצרו הכל! 500 ומשהו מילה מאחוריי ועוד לא אמרתי "ג'נטריקפיקציה" אפילו פעם אחת. אז הנה. אמרתי. הבניין בפיין 3 הוא אולי דוגמה מובהקת לתהליך הכל כך אהוב-מחד ושנוא-מאידך הזה, אבל הוא רחוק מלהיות ארמון מפואר בלב שכונת ארגזים. הוא לא נראה מפונפן, להפך – העבודה נעשתה בתוך הבניין הקיים, למרות שטכנית היה הרבה יותר קל להרוס הכל ולבנות מחדש. קירות הבטון של הגלריה חשופים והרצפה מלאה בתערובת דקיקה של חול ומלט, וכרגע היא מרגישה יותר כמו פופ אפ מחתרתי של בוגרי מנשר מאשר גלריה מסחרית.

שיר לוסקי ומעין שחר, "סטייה מתונה". צילום: שיר לוסקי ומעין שחר

"מילת המפתח מבחינתנו היא מודעות עירונית", מסביר רוזנבלום. "אנחנו לא מסלקים את מי שחי פה. יש שאומרים ושואלים מה אנחנו עושים פה, בין כל הזונות והמסוממים. נכון, זה מצב קיים והוא מצער, אבל אם אנחנו לא היינו שם ולא היינו מביאים אלף איש שהגיעו לפתיחה, אף אחד לא היה מסתכל או חושב על הזונות והמסוממים. העובדה שאנשים מגיעים לבקר פה חושפת אותם ברמה היומיומית למצוקות המידיות, והרעיון הוא להביא לפה כמה שיותר אנשים. גם המקומיים, כמובן – באים. לפתיחה קיבלנו שני עציצים ענקיים מתושבי הבניין החדש הצמוד, וגם הרבה תושבים זרים נכנסים להסתכל, ומתים על זה".

מה היה בבניין הזה לפני?
"זו אחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה. שמעתי כבר כמה וכמה סיפורים – מספרים שהיה פה בניין של אגד, כנסייה מקומית, מועדון של מהגרים סיניים שנשרף ונשארו ממנו כתובות בסינית על הקירות. אנחנו נשאיר את הכתובות האלה, כי הן חלק מהמקום. כל אחד בא ומספר לי סיפור אחר, ולשם הקורקטיות ההיסטורית אני בכלל לא מברר מה מהם נכון. כולם הם חלק מהסיפור, חלק מהנרטיב של המקום הזה".

מה המודל הכלכלי של המקום הזה? יש כזה בכלל?
"ראשית, הגלריה היא גלריה מסחרית. כל העבודות שמוצגות ויוצגו בתערוכות הן למכירה. הכסף הולך קודם כל לאמנים, אני לא אקח 50 אחוז כמו גלריות מסחריות קונבנציונליות, אבל זו כן הכנסה. המודל הכלכלי הוא רחב. הוא מבוסס על כמה דברים – בית הקפה, הבר, חברת הבישום, חנות האופנה, החללים שמיועדים להשכרה והגלריה".

כל הסיפור הזה הוא הרבה להכיל, אבל לסיום אזכיר עוד שני עניינים, חשובים לא פחות (בעיני): הראשון הוא שהגלריה פתוחה לאורך כל ימי השבוע. כן, אפילו ביום ראשון – השבת של הגלריות. אז הנה –יש מה לראות בעיר גם ביום ראשון. השני הוא העובדה שהמקום הזה מושק הכי מתחת לרדאר שיכול להיות. בלי משרדי יח"צ, בלי פרסומים, בלי תקשורת – מה שמאוד לא אופייני לסצנה המקומית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין כזה. אני בעצמי גיליתי עליו רק יום לפני פתיחת התערוכה, דרך חשבון האינסטגרם של אחת האמניות המשתתפות. ככל שנכנסים לעומקו של המיזם הוא רק הופך מסקרן יותר, ומעניין מאוד לראות איך הוא יתפתח. תמשיכו לעקוב.