פישי הגדול עושה קאמבק ומסביר למה צינזר את אחד מלהיטיו הגדולים

את הלהיטים הגדולים שלו כתב פישי הגדול כשהיה בתול בן 17, אבל אז הגיעו האבהות, הגירושים והעבודה עם נוער בסיכון. לקראת הקאמבק, אדם בן לביא מסביר למה הוא כבר לא יכול לשיר שירים כמו "סמל מיני" ומה מפריע לו בטראפ

פישי הגדול (צילום: דין אהרוני רולנד)
פישי הגדול (צילום: דין אהרוני רולנד)
20 במרץ 2019

אדם בן לביא אומר שפישי הגדול מת, אבל הוא אומר את זה בלי קמצוץ של דרמה. בן לביא (הוא שינה את השם מלוינזון ב־2004, והוא בכלל הוגה את זה "לאווי", במלעיל, ולפעמים מגלגל את זה ארוכות ובחיוך, כמו שעושים זאת המפיקים האמריקאים והג'מייקנים שהוא הסתובב איתם בחייו, לאאאווי) יודע שגם אם עברו כמה שנים טובות מאז שהוציא אלבום או הופיע באופן קבוע, "פישי הגדול" זה עדיין מותג, מדור המייסדים של הראפ הישראלי, שמוזכר בנשימה אחת עם נייג'ל האדמו"ר ושב"ק ס'.

"השלמתי עם זה שהקהל רוצה פישי הגדול, אז מבחינתי זה בן לביא עושה קאברים לפישי הגדול. אבל בשירים כמו 'סמל מיני' שיניתי ליריקס. הטקסטים הקודמים, עם כל הדאחקה והצחוק שיש בהם… כתבתי את השירים האלה כשהייתי בתול בן 17. ברחוב הייתי ערס משוגע, אבל עם בנות הייתי חנון. פשוט יש שם איזו דאחקה הומופובית".

באמת?
"'במיטה לא רוצה את דני ולא את משה, תביאו את חני'", הוא מזמזם.

זאת הדאחקה ההומופובית שלך? אנשים אמרו דברים הרבה יותר גרועים.
"עבדתי עם נוער בסיכון הרבה שנים בכל מיני מסגרות, יצא לי לדבר עם אנשים מהקהילה. בזמנו הייתי די הומופוב. אבל השתניתי מאוד, הייתי מאוד צעיר. גם העניין של 'סמל מיני' זה משהו שאני כבר לא רוצה לדבר עליו. כשהייתי נשוי לא יכולתי לשיר את השיר הזה. וכשנולדה לי ילדה, לא יכולתי לשיר את השיר הזה. אז שיניתי את זה והיום השיר מדבר על מה זה להיות גבר מהמקום שלי, גם מיני וגם לא. יש כל מיני דברים שלא כל כך רציתי לשיר אותם, אבל הבנתי שאנשים רוצים", הוא מוסיף.

פישי הגדול (צילום: דין אהרוני רולנד)
פישי הגדול (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
"המדע לא מבין כלום": ראיון עם הפסנתרן המהיר בעולם
האלבום החדש של אבריל לאבין נוראי. איך זה שהיא כל כך מצליחה?
מלחמתו הסכיזופרנית של דני בן ישראל

על הקאמבק המתוכנן שלו הוא מדבר בלי יומרות או תסכול. הוא מתחיל בקטן, בסך הכל הופעת להקה בכולי עלמא, מתמקד באירוחים המתכוננים ובעיבודים החדשים שהוא עובד עליהם כבר תקופה, עם הפקות מעודכנות (ולשאלה המתבקשת: לא, הוא לא מת על טראפ – הסאונד קצת רובוטי ומונוטוני בשבילו – אבל מודה שהוא עושה קצת "בררררט!" מדי פעם). בינתיים הוא יושב על המרפסת של אולפן הקלטות בקריית המלאכה, שם יש לו ממלכה קטנה: פינה עם מחשב שבה הוא עובד באובססיביות על העיבודים והרבה נגנים וראפרים צעירים שחגים סביבו כמו אברכים.

"אני עושה הרבה, והרבה מזה הוא מתחת לרדאר של התקשורת. פעם אחת הלכתי לריאליטי, 'מה שקורה באילת VIP', וזה היה נורא. זה היה טראומטי. אבל למדתי הרבה מזה. היה חוזה מאוד קשוח, ערכו והוציאו שם מלא דברים, אבל ניסים דיין (מנהל צוות הבידור של מלון קלאב הוטל באילת, ששימש כמנטור בתוכנית – ע"ק) הציע לי לעבוד אצלו".

לא לקחת.
"בזמנו לא. איך שהתגרשתי הדבר הראשון שעשיתי היה להרים לו טלפון. זה לעבוד שם מחמש בבוקר עד שלוש בלילה, שבתות וחגים".

רצית לזרוק את עצמך לתוך משהו.
"הגירושים האלה היו מאוד טראומטיים. כרגע אני רוצה להימנע מלהרחיב על זה את הדיבור, אבל כן, נזרקתי בלי עבודה, בלי כסף, בלי כלום. אז הדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפון לאילת, אבל התפקיד כבר היה תפוס. הייתי נע ונד כמה חודשים, ואז סגרו לי את ההופעה הזאת בכולי עלמא וזרקתי את עצמי לעבודה עליה".

פישי הגדול (צילום: דין אהרוני רולנד)
פישי הגדול (צילום: דין אהרוני רולנד)

קודם סגרת את ההופעה ואז התחלת לעבוד עליה?
"אחי, אצלי הכל תמיד במרתון. החלטתי לתת בראש ופשוט בניתי אותה מהיסוד עד הטפחות. הפלייבקים של פעם כבר לא רלוונטיים. הסאונד הזה כבר לא עושה את זה, הוא מונוטוני ומרגיז".

אבל אנשים שבאים להופעה שלך – אולי זה הסאונד שהם מתגעגעים אליו.
"לא, לא, לא. אי אפשר לבנות רק על הכולי עלמא. בונים פה טור. יהיה מזרחית, רגאטון, היפ הופ. הניינטיז יהיו ברוחן".

הוא מדבר עוד הרבה, לפעמים בזרם תודעה שקשה להתחקות אחריו. יש לו תובנות על דור ה־X ודור ה־Y, הוא מתעניין בניו אייג', באמנויות לחימה, ב־NLP, בקואצ'ינג, יש לו מה להגיד על סמארטפונים, על פלורידה, על ג'מייקה. אבל בינתיים חדר הקונטרול של האולפן התפנה, הוא נכנס פנימה ומתחיל להריץ את הביטים החדשים והמחודשים שהפיק לעצמו. כשהוא שר ועושה ראפ, הוא מתמתח למלוא הגובה שלו. נראה שלא מעניין אותו כרגע אם הוא על במה של מועדון גדול או מועדון קטן או באולפן או בבית, וישר נמרח לו חיוך ענקי על הפנים.

← פישי הגדול, כולי עלמא, מקווה ישראל 10 תל אביב, שלישי (2.4) 21:00, כניסה חופשית