ביום שאחרי תחילת המלחמה, תל אביב הרגישה כמו עיר רפאים

התחושות ביממה האחרונה לא היו קלות לאף אחד. יום שהתחיל ב-6 בבוקר בפלישה לקיבוצים בדרום, ופרץ את הבועה התל אביבית עם נפילת טיל על בניין בשכונת פלורנטין. מעולם לא חשבתי שמערכה בטחונית תכנס לי ללב בצורה הזאת. אבל זו לא מערכה בטחונית. זה לא סבב לחימה בעזה ורקטות על הדרום שכמה מהן זוגלות גם לגוש דן – זאת מלחמה. מלחמה אמיתית. עם מאות הרוגים, מאות חטופים ושבויים שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם ואלפי פצועים בגוף ובנפש. זה חונק בגרון, זה כואב בבטן, זה מדיר שינה מעיני כולם.

תמונותיהם של הנעדרים ממסיבת הטבע ומהקיבוצים מציפות את פייסבוק ואינסטגרם. איפה שלא נגלול יצוצו עוד ועוד פוסטים על כאלה שכלואים בממ״ד כבר יממה או איבדו את יקיריהם במסעות ההרג ומחפשים כל קצה של חוט. אי אפשר להימנע רגשית מלהכנס לתוך המערכה הזאת. לכולנו יש חבר, אח, קרוב משפחה או חבר של חבר שנמצא כרגע בסכנה ואנחנו לא יודעים מה מצבו. ופתאום נופלת ההבנה: זאת המלחמה הראשונה של הדור שלי, בני ה-20 פלוס שלא "זכו" לאבד חברים בלבנון 2 או צוק איתן.

תושבי ותושבות שכונת פלורנטין הם ברובם צעירים, פזיזים ונמנעים מלדבר על בטחון המדינה, אלא אם זה בהקשר של שלום. אנחנו אוהבים קפה ולשכוח מהצרות באמצעות עשייה אומנותית. אבל אז הצרות שכולנו הדחקנו מפילות רקטה ברחוב אברבנאל ומזכירות לנו איפה אנחנו חיים. כשנשמעה אזעקה אתמול בערב יצאתי לחדר מדרגות יחד עם שני חברים. הפיצוצים היו קרובים, טמנתי את הראש בין הברכיים ואז נשמע פיצוץ שהרעיד את כל הבניין. אחר כך הלכתי להסתכל מחלון וראיתי חיילים עם נשק רצים ברחוב ואת אחד הבניינים ממול עולה באש.

הנפילה הייתה במרחק מטרים מאיתנו. ברגעים כאלה תפיסת המציאות משתנה. לחלקנו יש זכרונות מצוק איתן, אבל רובנו הגדול חווה מלחמה בפעם הראשונה. פתאום הבן זוג וחברים נוספים נקראים למילואים ואת נשארת דואגת עם אבן בלב שיכול לקרות משהו לקרובים אלייך. אלה לא האבות או הסבים שלנו שנלחמים שם בחזית, אלה אנחנו עכשיו. חשבנו שהדור שלנו יביא שינוי ושלום ואחווה, אבל אז קיבלנו קריאת השכמה להתעורר. להבין שיש מחיר לחיים במדינה הזאת, ושכולנו הולכים לשלם אותו. ביחד.

מאז אתמול פלורנטין עצרה נשימה. דוממת. שעה לפני הפיצוץ רציתי לצאת מהבית לפגוש חברים ופחדתי. הבן זוג נסע למילואים ולא רציתי להישאר לבד במצב הזה. בחוץ היה כמו אפוקליפסה. אין אף אחד. שקט מוחלט. בדרך חיפשתי מקום פתוח לקנות בו עוגיות, שיהיה לפחות משהו מתוק אחד בחיים, והכל סגור. רק מכולת בבעלות ערבית הייתה פתוחה. מחוץ למכולת נתלה דגל ישראל ענק, כמי שאומרים ״אנחנו איתכם״.

בפנים עשרות אנשים קונים מוצרי מזון ומדפים כמעט ריקים. בבוקר עשיתי סיבוב נוסף בשכונה. האנשים מעטים, רוב החנויות ובתי העסק סגורים, והעסקים שפתוחים הם בעיקר המכולות וחנויות הפארם. בגזרת בתי הקפה היה אפשר למצוא את פהקפה, שלא מוותרת על העלאת המורל השכונתי, ועדיין הגישו קפה ומאפים עם הרחבה מסביב שמפוצצת אנשים כמו בדרך כלל. כנראה שאנחנו בכל זאת זקוקים לאסקפיזם הזה.

ברגליים סקרניות צעדתי לאזור הפיגוע והנפילה, וראיתי הרס מוחלט של אזור מוכר ואוהב. את הבניין ההרוס הקיפו אנשי אבטחה ומשטרה, אנשים עמדו בצד והביטו ואפילו היה וואן של חברת חדשות זרה. ממול הבניין ההרוס, מכולת אחת הייתה פתוחה כרגיל, אנשים נכנסו ויצאו ממנה עם שקיות מלאות. אותה המכולת הייתה פתוחה גם בזמן הנפילה, והדבר היחיד שהשתנה מאתמול להיום זה שהם לא מקבלים אשראי כי אבדה להם התקשורת. ברחובות נתקלתי בעיקר בעלי כלבים שיוצאים לסיבוב, חבורות אנשים קטנות מסתובבות יחד בהליכה של ״יצאנו לשאוף אוויר״ וכמובן, שליחי וולט והומלסים. המרקם השכונתי לא נפגע לחלוטין, אבל כולנו נמצאים עדיין בחרדה רצינית.

חלקנו חשבו שהמציאות שלנו בטוחה, שהזוועות של העבר והאוטובוסים המתפוצצים לא יחזרו. כיפת ברזל שמגנה עלינו, לא? במקומם הגיעו זוועות אחרות. להיות צעיר בישראל זה לנסוע למסיבת טבע ברצון טוב ולחזור עם פוסט טראומה מורכבת בידיעה ששניים מהחברים שנסעת איתם לא שרדו. ברגע זה ממש, אנחנו עוברים שינוי מחשבתי ותפיסתי של המציאות. הבועה מתפוצצת.

המציאות המורכבת במדינת ישראל לעולם לא תניח לנו, האיום מבחוץ ממשי וקיים. זאת מכה שככל הנראה שכל מי שחי במדינה הזאת יעבור במוקדם או במאוחר. כל דור ודור יחווה את זה על בשרו. ואני רק חושבת כמה מזל היה להם ביום כיפור שלא היה מי שיתעד מראות זוועה של הגופות של החברים שלו ויעלה את זה לטיקטוק ולטלגרם.