רדיו הקצה מציג: פסטיבל אינדיזוםזום ביום העצמאות

אם הייתם שואלים אותי לפני שבוע מה דעתי על פסטיבל מוזיקה בזום, הייתי אומר שזה כמו לעשות סייבר סקס בוואטסאפ. וזה משונה, כי ביום העצמאות מ-12:00 בצהריים רדיו הקצה ואנחנו מרימים פסטיבל מוזיקה משוגע בזום ובפייסבוק עם למעלה מ-50 אמנים, משי צברי, נעם רותם, הילה רוח, יהלי סובול, רותם בר אור ולירון עמרם, ועד לכמה שמות שעוד לא הכרתם אבל אתם ממש חייבים להכיר, וקוראים לו – איך לא – אינדיזוםזום. זה לא יאומן מה יכול לקרות בשבוע.

אז מה נשתנה, חוץ מזה שאת ליל הסדר האחרון העברתי בבידוד, שהשאירו לי גפילטע פיש מחוץ לדלת ושאכלתי אותו לבד בחדר (יותר אשכנזי מזה – אין) תוך כדי שיחה עם המשפחה בזום? אז זהו, שזה מה שהשתנה. הכל השתנה. פתאום מצאנו את עצמנו לבד. כל שגרת החיים שלנו נמחקה, והדברים שפעם היו מובנים מאליהם – להיפגש, להתרגש, לעשות דברים יחד, כקולקטיב – הפכו לזכרון רחוק. החוויות הקולקטיביות היחידות שנשארו לנו הן אלה של הבלבול והפחד. ואצל מוזיקאים וכל מי שקשור לעולם המופעים והבמה בכלל, האפקט היה אפילו קשה יותר: אנחנו הראשונים שהפסיקו לעבוד, ולאט לאט התחלנו להבין שאנחנו כנראה נהיה גם האחרונים שיחזרו.

אז למה בעצם לעשות פסטיבל בזום? כי בחייאתזוםזום, כמה אפשר. כמה אפשר עם הסגר הזה, עם הבידוד הזה, עם הריחוק הזה. הגיע הזמן להרגיש קצת ביחד בתוך כל הלבד הזה

מוזיקאים רבים החלו לעבור לשידורי לייב בפייסבוק ובזום, וזה באמת יפה. חלקם אפילו מצאו דרכים קצת להתפרנס מזה – וזה בכלל משמח. אבל משהו מבחינתי עדיין היה חסר, ולא הצלחתי להבין מה – עד שחבר אהוב שלח לי שידור לייב של Canta Com Amor 2020 שפקח את עיניי. זה מתחיל מוזר אבל אחרי שעתיים תגלו קסם: אינספור מוזיקאים מכל רחבי העולם (ביניהם גם אברהם טל שלנו!) התקבצו יחד עם קהל של מאות אנשים דווקא בתקופה שבה זה בלתי אפשרי. הם חיברו לבבות דווקא בימים שבהם אסור אפילו ללחוץ ידיים. הם הפיצו אור ואהבה ותקווה דווקא בימים הכי אפלים, מפחידים וחסרי וודאות שהיו פה. ואיך הם עשו את זה? בזום ובפייסבוק. אני יודע, זה נשמע לא סביר, אבל זה מה שקרה שם, וזה פוצץ אותי בהשראה.

ופתאום הבנתי: שידורי הופעות אונליין יש הרבה והם נהדרים. וגם שידורי לייבים מרתוניים כבר היו ועוד יהיו והם מבורכים – אבל אין בהם את הדבר האחד שהופך מבחינתי הופעה לקסומה באמת – את הקהל! את הראי שדרכו המוזיקאי משתקף ויכול לנצנץ. ולכן, כמה ימים אחר כך שהוחלט להרים את אינדיזוםזום, היה ברור לי ולשותפיי הנפלאים להזייה הזו – קוואמי מרדיו הקצה ומפיקת-העל בר זבדה – שאצלנו לא רק המוזיקאים יופיעו בזום, אלא גם הקהל. זה הרי בדיוק מה שנעלם לנו: היכולת של האמן לראות את הקהל שלו, היכולת של הקהל לראות האחד את השני, היכולת של כולנו להרגיש שיש עוד אנשים שמתרגשים ביחד מהדברים שאנחנו מתרגשים מהם.

וכך, ילדים, באים פסטיבלים לעולם.  

אז למה בעצם לעשות פסטיבל בזום? כי בחייאתזוםזום, כמה אפשר. כמה אפשר עם הסגר הזה, עם הבידוד הזה, עם הריחוק הזה. הגיע הזמן להרגיש קצת ביחד בתוך כל הלבד הזה. אתם מוזמנים לצפות בפסטיבל בפייסבוק, אבל אתם מוזמנים גם לקנות כרטיס לפסטיבל ולהשתתף בו בזום – לראות, להיראות, לפגוש ולהתלהב ביחד, כמו פעם, לפני חודש וחצי. תבואו בתחפושת, שבו עם השותפים, תביאו משהו לשתות, תכינו שלט לאמן/ית האהוב/ה עליכם, תרקדו כאילו אין מחר (כי אולי באמת אין?) ותעשו פרצופים כי יש מצב שפתאום יראו אתכם על המסך – הרגע הזה בהופעה בפארק הירקון שפתאום שמים את הפרצוף שלך על המסכים? זו גרסת הקורונה שלו. אה כן, ותחליפו את הטרנינג הזה כבר. באמת. גם בזום יש סטנדרטים.

אנחנו לא יודעים כמה זמן יקח עד שתעשיית המוזיקה תתאושש מהקורונה, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא מתכוונים לחכות – פשוט כי אין לנו את הפריבילגיה הזו. תמיכה באינדיזוםזום היא גם תמיכה בתעשיית המוזיקה ברגע המשברי הזה שלה – כל הרווחים שיגוייסו ממכירת הכרטיסים לזום ומכובע התרומות הווירטואלי שיופיע בשידור בפייסבוק יחולקו בין משתתפי הפסטיבל. ואם אינדיזוםזום הראשון יהיה מוצלח, נעשה גם אינדיזוםזום 2 ו-3 וכמה שרק צריך כדי להחזיר את השמחה, את המוזיקה, ובתקווה גם את היכולת של אנשים להתפרנס מהדבר שהם הכי אוהבים לעשות. נצחון האדם על המכונה? אולי, אם רק השידור החי לא ייפול. עכשיו תסלחו לי, אני הולך לבדוק מה כל הדיבור הזה על סייבר סקס בוואטסאפ. יש מצב שזה דווקא די מגניב.

>> נהדי לזר הוא מוזיקאי, עורך וידאו ומנהל הפרוייקט להעצמת מוזיקאים "הלזריה"