האבולוציה של האימוג'י והכוכבים של בייג'ינג: המלצות לפסטיבל אפוס

פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות – כלומר סרטים תיעודיים על תרבות ואמנות – חוזר לאולמות של מוזיאון תל אביב. צפיתי בחלק מהם, ובחרתי להמליץ על חמישה סרטים שלרובם יש ערך קולנועי בנוסף לעניין הטמון בנושא שבמרכזם. במקביל תוקרן בסינמטק תל אביב תוכנית יפה של סרטים ישראלים מהמאה שעברה המבוססים על יצירות של סופרים, בהם "הדוד פרץ ממריא" של מיכל בת אדם על פי יעקב שבתאי, "סיפורה של באשה" של דן וולמן על פי יצחק בשביס זינגר, ו"הכלה וצייד הפרפרים" של רם לוי עם תסריט מאת ניסים אלוני. יש לקוות שאיכות ההקרנה תעשה עימם חסד. 

אימוג'י: שפה חדשה

האם הלבבות והחיוכים בטלפונים שלנו הם המקבילה המודרנית להירוגליפים המצריים? האם המספר ההולך וגדל של אימוג'י והמשמעויות השונות שהם צוברים (חציל זה לא חציל, ואפרסק זה לא אפרסק – אימוג'י של קריצה) הופך אותם לשפה חדשה? איך כל זה התחיל (יפני חביב אחד חשב שזה רעיון טוב), ומי אחראי לאימוג'י החדשים שמתווספים לניידים שלנו מדי שנה? ואיך הפוליטיקה של הזהויות הגיעה גם לכאן? הסרט המאוד מבדר הזה שואל שלל שאלות, ועונה על חלק מהן בעזרתם של בלשנים ושאר מומחים לתרבות של הרגע. הנרטיב עוקב אחר שלושה סיפורים של אנשים מארצות שונות, שפועלים במסירות להחדרת אימוג'י חדשים – נערה עם חיג'אב, דימוי כלשהו של מחזור חודשי והמשקה הלאומי של ברזיל. לצורך כך הם צריכים לקבל את אישורה של ועדה שיושבת בעמק הסיליקון, וחלק מחבריה משתפים אותנו, באופן חלקי, בשיקולים שמניעים אותם. זה סרט מגניב, וגם רציני, המדבר אלינו באימוג'י כדי לבסס את טיעוניו. אם תבדקו בנייד שלכם תראו ששניים מהאימוג'י הנ"ל כבר השתלבו בו.
שישי 7.5, 17:30

חשמל זורם בכפות ידיהן

זה סרט על נושא שלא היה לי מושג שהוא קיים ושהוא יכול לעניין אותי. ב-1993 ראיתי את "תרמין: אודיסאה אלקטרונית" על האיש שהמציא את כלי הנגינה האלקטרוני הראשון לפני כמאה שנה. שם התוודעתי גם לקלרה רוקמור, שהיתה לווירטואוזית הראשונה והיחידה בכלי הזה. הסרט הנוכחי מתחיל איתה, וממשיך לספר על שורה של נשים שפרצו דרכים במוזיקה האלקטרונית – שדה אלטרנטיבי שבו הן יכלו לפרוח משום שלא נזקקו לתזמורת שלמה שתעמוד לרשותן, ומשום שלא היו שם גברים שיעמדו בדרכן. היתה דיליה דרבישייר שהפכה את נעימת הנושא של "דוקטור הו" למה שהיא, ודפני אורם מהמחלקה הרדיופונית של הבי.בי.סי שהפיקה צלילים יפהפיים באמצעות צורות שהזינה למחשב, וביבי בארון שיצרה עם בעלה את הפסקול האלקטרוני הראשון לסרט המד"ב הקלאסי "Forbidden Planet", ועוד כמה וכמה אומניות יוצאות דופן שתרגמו את חוויותיהן מהבליץ ומהמלחמה הקרה לצלילים מוזרים ומהפנטים. לורי אנדרסון מקריינת סרט מאיר אוזניים, המשובץ בקטעי ארכיון נפלאים. גם אם מוזיקה אלקטרונית היא לא השאחטה שלכם (היא בהחלט לא שלי), זה סרט מלהיב ומרחיב לב וריאות. 
שישי 7.5, 21:00

ליידי צ'טרלי עומדת למשפט

סיפור המשפט שנערך בלונדון להוצאת פינגווין ב-1960, כשזו העזה להוציא לאור את הרומן הארוטי של ד.ה. לורנס, כבר סופר בסרט העלילתי "פרשת צ'טרלי" מ-2006, שהתמקד בהשפעת הספר על שניים מהמושבעים. אם אינכם מכירים את הפרשה, הסרט התיעודי הקצר הזה (52 דקות) שב ומספר אותה בשילוב שחזורים דרמטיים של רגעים מהמשפט, שמדגישים את השמרנות השוביניסטית של הממסד ("האם זה ספר שהייתם רוצים שאשתכם או המשרתים שלכם יקראו?", שאל התובע). הסרט מציץ גם על סיפורו העצוב של לורנס שמת בגיל 45, שנים רבות לפני שספרו המושמץ זכה למעמד של אבן דרך תרבותית. הדוברים מעניינים והשחזורים אפקטיביים, אבל הבחירה הכי מוצלחת שעשתה הבמאית מתילד דמואזל היא לאייר משפטים מהספר עצמו באמצעות סצנות פיוטיות מתוך "אקסטזה" (1933) בכיכובה של הדי למאר. אותו סרט צ'כי, שגם הוא מספר על רעיה מתוסכלת מינית שפוצחת ברומן חושני עם בחור ממעמד נמוך משלה, נראה לפרקים כעיבוד ישיר של "מאהבה של ליידי צ'טרלי", ויש לו היסטוריה מפוארת של צנזורה משל עצמו. מאז 2017 "אקסטזה" נגיש ביוטיוב ותוכלו לצפות בו כאן. 
שבת 8.5, 10:00

מרסל דושאן

הביוגרפיה התיעודית של הצרפתי שהמציא את האמנות הבאמת באמת מודרנית, זו המשוחררת מכל תכתיב באשר הוא, עשויה באופן קונבנציונאלי למדי. אבל היא עשירה בחומרי ארכיון נהדרים, ובדוברים שמספקים זוויות מעניינות, כמו הקשר בין ההתפתחות של החשיבה המדעית לאמנות של דושאן. גרפיקה ממוחשבת תורמת להבנת התבניות שמאחורי חלק מהיצירות (לפני שהוא עבר לאסלות ולחתימות על שחזורים של יצירותיו על ידי אחרים), והכי מרתקים הראיונות הישנים עם האיש עצמו, שנותר נאמן לדרכו עד סוף ימיו.
שבת 8.5, 17:00

האביב של בייג'ינג

הסרט הזה עדיין לא זכה לביקורות בחו"ל ולכן לא ידעתי למה לצפות. הופתעתי לגלות יצירה שהיא לא רק מאירת עיניים, אלא גם מסעירה ברמה הקולנועית. בסוף שנות השבעים, אחרי עשור של מהפכת תרבות דכאנית, השלטונות בסין שחררו לזמן מה את המוסרות, ואפשרו לקולות דמוקרטיים להישמע. אקטיביסטים התקבצו סביב "קיר הדמוקרטיה" בבייג'ינג, והדביקו עליו טקסטים שהעזו לבקר את המשטר, ולצידם פעלה קבוצה של אמנים צעירים ומוכשרים שיצרו אמנות שונה מאוד מזו שנועדה לפאר את המשטר הקומוניסטי. כשיצירותיהם נדחו על ידי הממסד האמנותי, "הכוכבים" (כך הם קראו לעצמם, וכיוונו למשמעות שונה מזו המקובלת אצלנו) תלו אותן על הגדר שהקיפה את מוזאון האמנות של בייג'ינג וחיכו לשוטרים. הפעילות החתרנית הזאת תועדה בפילם על ידי צ'י שאונינג, שהצליח להסתיר את החומרים במשך עשרות שנים. הצילומים שלו הם הבסיס לסרטם הנהדר של אנדי כהן וגיילן רוס, שמשחזר את התקופה הדרמתית הזאת באמצעות ראיונות עם האמנים עצמם – בהם איי וויי וויי שהצטרף לקבוצה באיחור – וניתוח של יצירותיהם היפהפיות. לכמה מהם יש סיפורים אישיים מרגשים, שכל אחד מהם יכול להניב מלודרמה הוליוודית – האמן המשותק שהגיע להפגנות על קביים, הציירת שהתאהבה בכתב הצרפתי, האסיר שצייר ציורים מיניאטוריים מתחת לאפם של הסוהרים. אם יש לכם זמן לסרט אחד בלבד, לכו על "האביב של בייג'ינג".
שבת 8.5, 21:00

פסטיבל אפוס, 1-8.5. פרטים נוספים באתר הפסטיבל