אין טרנטינו, תרקדו: המלצות צפייה לפסטיבל הקולנוע בירושלים

בסוף טרנטינו לא הגיע לפסטיבל הקולנוע ירושלים. מתברר שלא בא לו להיתקע בפקקים בדרך לעיר הקודש. הצופים שמיהרו לרכוש כרטיסים להקרנה של "שמונת השנואים" היו צריכים להסתפק בג'ניפר ג'ייסון לי, שבהמשך הערב נשאה נאום נרגש כיהודייה גאה באירוע הפתיחה של הפסטיבל. לדבריה מדי שנה בראש השנה אמה היתה מרימה כוסית ואומרת "לשנה הבאה בירושלים", אבל זה הביקור הראשון שלה בישראל. בנאומה לי ציינה את שמות הבמאים היהודים שעבדה איתם, בהם האחים כהן, דיוויד קרוננברג, צ'רלי קאופמן, סם מנדז ואיימי הקרלינג. היא הוסיפה בטעות את רוברט אלטמן ("תמונות קצרות"), שלמרות שמו אינו יהודי כלל וכלל. היא לא הזכירה את הגרוש שלה נואה באומבך (אבא יהודי) שעזב אותה לטובת גרטה גרוויג.

>> מה ראינו בלילה: 7 סדרות שאיכשהו החזיקו אותנו ערות השבוע

בסוף השבוע הראשון של הפסטיבל הספקתי לראות כמה סרטים טובים שיוקרנו שוב בהמשך השבוע, ואני כאן כדי לספר לכם עליהם. יש לציין שפרט לסרט תיעודי ארוך מאוד אחד, כל ההקרנות היו מלאות עד אפס מקום, אך ישנם עוד המלצות בכתבה קודמת.

הטעמים של עיראק

השם העברי של סרט האנימציה הזה הוא תרגום של שמו האנגלי, ושניהם מייצרים רושם מוטעה שמדובר בטקסט פולקלוריסטי. השם הצרפתי המקורי הוא "Le parfum d'Irak" – "הניחוח של עיראק". הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של העיתונאי פוראט אלאני שמגולל את סיפור חייו במשולב עם סיפורה העצוב של ארצו המרוסקת. אביו היה מתנגד משטר שגלה לצרפת כשסדאם חוסיין עלה לשלטון, ושם גם מת שבור לב.

אלאני מתאר את התרשמויותיו מביקוריו בבגדד ובפלוג'ה כילד שלומד לזהות את סימני הדיקטטורה המסתתרים מאחורי חזות של ארץ מודרנית, ואת השינויים הקיצוניים שעברו על עיראק במהלך המלחמות השונות – עם איראן, כוויית וארה"ב – כשב אליה בבגרותו כעיתונאי. במשפט אחד – היה רע, ואז נעשה רע יותר. גורלם של בני משפחתו – חלקם משרתים של המשטר – שזור במהלכים ההיסטוריים, והתסריט משוטט קדימה ואחורה בזמן באופן אסוציאטיבי. האנימציה הבסיסית צוברת עוצמה דרך כמה דימויים מטאפוריים עזים – דאעש מיוצג במרבה רגליים – והסרט מציג תמונה מורכבת, מרתקת ומאירת עיניים של החורבן.
הקרנה נוספת: שני, 22.7, ב-18:00

כל מה שאנחנו מדמיינים כאור

שני סרטים של במאיות הודיות עשו השנה חיל בפסטיבל קאן. על "סנטוש" כבר המלצתי. סרטה של פיאל קפאדיה התקבל שם בהתלהבות גדולה אף יותר, קטף ביקורות מתפעמות וזכה בפרס הגדול של חבר השופטים שנחשב לשני בחשיבותו אחרי דקל הזהב. זה הפך אותו למבוקש מאוד גם בירושלים (הוא נרכש על ידי קולנוע לב, אבל אין תאריך הפצה). הסרט מספר על המוני האנשים שמהגרים מהכפרים למומבאי ומתקשים למצוא שם את מקומם. הוא מתמקד בשתי שותפות לדירה, אחיות בבית חולים.

פרבה לא בקשר עם בעלה מאז שנסע לעבוד בגרמניה זמן קצר אחרי נישואיהם. רופא בבית החולים, גם הוא בודד בעיר, מבקש את חברתה ואף כותב לה שיר, אך בשל היותה נשואה, גם אם רק על הנייר, היא מתקשה להיענות לו. אנו הצעירה ממנה מנהלת בסתר רומן מלא תשוקה עם בחור מוסלמי, ואף רוכשת (לבקשתו) בורקה במטרה להתייחד איתו בבית דודו ודודתו. אבל רק יציאה מהמטרופולין תאפשר לגיבורות מעט חופש. זה סרט עדין, נוגה ויפה, מלווה בצלילי פסנתר לירי, וסיומו מרחיב את הלב.
הקרנות נוספות: שלישי 23.7, 19:15; חמישי 25.7, 21:30; שישי 26.7, 10:45

הנרי פונדה לנשיאות

היסטוריון הקולנוע הגרמני אלכסנדר הורוואת ארג מסה תיעודית מסועפת ועשירה, שנפרשת על פני שלוש שעות. לא מעט אנשים נטשו במהלך ההקרנה, אבל אני הייתי מרותקת לכל אורכה, ולקראת סיום זרעים שנזרעו קודם לכן הבשילו לכדי אמירה צובטת לב על האומה האמריקאית. בפתיחה הורוואת מצביע על הבדלים בולטים בטון ובתפיסת העולם בין נאום של רונלד רייגן לבין הנאום המפורסם של טום ג'ואד, בגילומו של הנרי פונדה ב"ענבי זעם". הסיבה להשוואה היא שדמותו הקולנועית של פונדה האב ייצגה מנהיגות אמריקאית למופת, דווקא בסרטים שביקרו את ארה"ב, כמו "תקרית באוקס-בו" ו"12 המושבעים".

אף שפונדה מעולם לא התיימר לכך (בסרט משולב ראיון ארוך וכן שערך בזקנתו), הורוואת טוען שהשחקן הגדול היה אוטר, שהדמויות שבחר לגלם והאופן שבו גילם אותן – ללא פאתוס וללא אמונה באלוהים – יצרו דימוי של אמריקה מוסרית כפי שרצתה לראות את עצמה. ולכן הופעתו כנבל ב"היו זמנים במערב" בזמן מלחמת וייטנאם היתה כל כך עוצמתית וטעונה. הורוואת חוזר למאה ה-17, כשמשפחת פונדה היגרה מהולנד לארץ החדשה. מתברר שאבות אבותיו, ויותר מכך אימות אימותיו, הותירו רישומם בתולדות ארה"ב. בין לבין הוא מתבונן בתשומת לב בסרטיו הבולטים של פונדה, בהם שלל המערבונים שעשה עם ג'ון פורד, וגם בסרטים של צאצאיו ג'יין ופיטר, ומנסח אבחנות מעניינות ומשכילות שאת חלקן בחרתי לשלב בקורסים שאני מלמדת.
הקרנות נוספות: רביעי 24.7, 12:30; שבת 27.7, 10:00

אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם

ראדו ג'ודה הרומני ("לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", "מין חסר מזל או פורנו משוגעים") הוא ללא ספק אחד הקולנוענים המגוונים והמעניינים ביותר שפועלים בעולם בשנים האחרונות. סרטיו המחודדים עתירי אירוניה ולא חסים על אף אחד. הפעם הוא עוקב אחר עוזרת הפקה עייפה שמתרוצצת במכוניתה בין ראיונות עם אנשים לצורך שיבוצם בסרט מכירות של חברה אוסטרית, שיעסוק בתאונות עבודה עקב חוסר הקפדה על כללי הזהירות (כמו חוסר שינה).

בין המפגשים עם הקורבנות שאיבדו חלקי גוף למיניהם היא מצטלמת לסרטוני טיק טוק כגבר המספר על מעלליו המיניים. אנג'לה אומרת שזאת סאטירה אבל לא ברור אם כך רואים זאת עוקביה. הסרט מושחז כתמיד, וסצנת הסיום מופתית באופן שבו דבריו של המרואיין הנבחר מופשטים בהדרגה מכל משמעות. קחו בחשבון שהסרט אפילו יותר ארוך מהשם שלו (שלוש שעות), ומומלץ להגיע עירניים כדי לחוות אותו כראוי. אני הייתי עייפה מדי, ועדיין הסרט נשאר איתי.
הקרנה נוספת: חמישי, 25.7, 15:00