פסטיבל EAT כיפי, אבל סובל מקונספט הגורמה בפיתה

יואב רבינוביץ' בילה בפסטיבל EAT ואכל בשביל עם שלם. אפילו בשביל שני עמים

(צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)
(צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)
14 במאי 2019

כבכל שנה, גם השנה יש בתל אביב התפרצות של חיידק הכלמידיה ואת פסטיבל EAT, הלא הוא פסטיבל ״טעם העיר״ לאחר שאינגלז את שמו. בפסטיבל מסעדות ורשתות קולינריה המציעות את מרכולתן בדמות מנות פאסט פוד ובתמחור של עד 35 ש״ח. לקחתי על עצמי את המשימה לדגום כמה שיותר מנות וסטטיסטית לפי כמות האנשים גם להדבק בחצבת.

כאמור בפסטיבל יש רשתות רבות, גם של אוכל רחוב, אך העניין בפסטיבל הוא במסעדות המפונפנות יותר שמציעות את מרכולתן למי שהפרוטה לא מצויה בכיסו. הדוכניזציה של המסעדות מאפשרת לפנטז כיצד יהיה לאכול במסעדת עילית זו או אחרת אם היא הייתה עושה קייטרינג מעאפן לחתונות. לכן, התחלנו בדוכן של "OCD" המדוברת, אולי הדוכן המסקרן ביותר לאור העובדה שבמסעדה, המציעה מנות קטנות, מוקפדות ומרובות מרכיבים, כמעט לא ניתן להשיג תור ושארוחה זוגית בה עולה 740 ש״ח. אממה, בדוכן המסעדה בפסטיבל, לא היה כלל תור. אולי בגלל התפריט המאכזב: הדוכן של "OCD" הציע מספר סוגי ״פיצה פיתה״. ניסינו את זו עם הארטישוקים, עגבניות השרי, המוצרלה והתותים. ואם ״פיצה פיתה עם תותים״ נשמע כמו התחכמות, זה ממש לא המצב. היה מדובר בפיצה בפיתה.

כלמידיה להמונים. (צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)
כלמידיה להמונים. (צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)

משועממים המשכנו לדוכן של "התרנגול הכחול" של שאול בן אדרת שלפניו השתרך התור הארוך ביותר בפסטיבל. הזמנו ״קדירת אסאדו״ המגיעה ב״לחם דגנים״ ומנת ״רוסטביף״. מנת האסאדו הייתה קמצנית ולחם הדגנים לא היה אלא לחמניית בית ספר. הרוסטביף לעומתו, הגיע ב… אותה לחמניית בית ספר. ואם מנת האסאדו הייתה משעממת, מנת הרוסטביף כבר הייתה ממש טוסט נקניק של סודוך, רק בלי הכיף של הטוסטיות הקראנצ'ית של סודוך והאגרוף לגבה שמקבלים שם.

בשלב זה כבר החלו לקונן בי נקיפות מצפון על כמות המזון שאני דוחף לעצמי. ניסיתי להשקיט את השדים והמשכנו ל"יפו תל אביב" של השף חיים כהן. אני קורא לו ״שף״ כי חיים היה שם בעצמו ואנחנו חברים עכשיו. ביפו תל אביב התור סבל מתסמונת הפיצול הישראלית, וככל שהתקדמנו לדוכן, כך החלו להופיע פנים חדשות של ממתינים. ב״יפו תל אביב״ היו שתי מנות בפיתה: אוסובוקו וגיוס פרגית. ההבדל בין גירוס לשווארמה הוא כמובן שאין לי מושג. אבל הפעם לא היה מדובר לא בשווארמה ולא בגירוס, אלא פשוט בפרגית צלויה בפיתה. טעימה אבל ממש חסרת ייחוד. לעומתה, האוסובוקו שהתבשל בבישול ארוך, לא היה מספיק נימוח, אך עבד טוב עם הטחינה והעלים ירוקים. טעים, אבל תהיתי לעצמי: למה המסעדות לא מנצלות את הפסטיבל כהזדמנות להציג את מרכלותיהן? אין טעם בעוד סוג חסר ייחוד של סנדביץ'.

טעים ויעל. חיים כהן ל"יפו תל אביב". צילום: עדי אורני
טעים ויעל. חיים כהן ל"יפו תל אביב". צילום: עדי אורני

אתם יודעים שהייתי ילד שמן? בשלב זה כבר הייתי די מלא וזכרונות מהתיכון החלו לרדוף אותי. ברחתי מהם לדוכן הבא: זה של "מסה" הנובורישית. במסה דגמנו את טורטליני הכמהין ובקלוואת העגל על ממרח של משהו. ב"מסה" הבינו את הקונספט: לא סתם לתת לשף של המקום להגיש מנה גנרית בפיתה, אלא להנגיש מנה מהמסעדה. בקלוואת העגל הייתה קינמונית, מתוקה וטעימה. הטורטליני היה כיפי ומעניין יחסית לשאר המנות. שלושה דוכנים כאלה לגמרי היו מרימים את הפסטיבל.

כשהייתי בכיתה ו׳ שלחו אותנו לחוג שחיה. סירבתי להוריד את החולצה ושחיתי איתה לאורך כל השנה.

כבר התחלתי להרגיש שהאוכל עולה לי, אז שטפתי אותו עם הוגארדן והמשכנו לדוכן של טקסס ברביקיו, מסעדת הבשר המעושן מרמת החייל. פנכה יפה עליה נחו צ׳יפסים פריכים לצד בריסקט טעים ועסיסי במנה די נדיבה.  הרגשתי את הלב שלי דופק ונזכרתי איך למרות שביסודי הייתי מנצח במכות היו אומרים לי שזה לא נחשב בגלל המשקל שלי. בשנים האחרונות עבדתי כל כך קשה לרדת במשקל, ועכשיו מתחילים לדבר על שינוי של מודל היופי. אתם יודעים שזה קשקוש נכון? רזה זה יפה. ואני לא רזה, אני מצליח לעבוד עליכם… אני שמן. לקחתי עוד ביס מהבריסקט ונשנשתי מהחמוצים שנחו בפנכה. היה לי טעים.

הפציץ. אביב משה ל"מסה". צילום: אנטולי מיכאלו
הפציץ. אביב משה ל"מסה". צילום: אנטולי מיכאלו

אני אוהב את עם ישראל. וכולו היה בפסטיבל EAT. אז נכון, דחפו אותנו בתור, אבל הרגשתי שעם ישראל כולו דוחף אותי בתור, אבל גם שכל עם ישראל מתעצבן על עם ישראל שדוחף בתור. הכל עשינו ביחד. בכלל, לא הלכתי לבד לפסטיבל EATS. אנחנו כעם ישראל יחדיו כולנו הלכנו. כמו שכולנו הלכנו ביחד לצבא, כמו שכולנו היינו בדרום אמריקה, כמו שכולנו למדנו ביחד באוניברסיטה ועמדנו יחד במעמד הר סיני. כמו שנלחמנו בייבוסים וכמו שנפוצנו לגלות וכמו שגרנו כאן בארץ ישראל תחת הממלוכים, הכל עשינו יחד. ועכשיו אנחנו עומדים יחד בתור המסריח למנטה ריי.

שבט אחים. (צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)
שבט אחים. (צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)

במנטה ריי לקחנו, כל עם ישראל, פיש אנד צ׳יפס ופירות ים ביין. הפיש אנד צ׳יפס היה הגון עם שליכטה יפה של יזיקי. עם ישראל נהנה ממנת הדג, על אף שהוא הרגיש קפוא והצ׳יפס בטוח היה כזה. מנת פירות הים לעומת זאת הייתה בדיוק מה שהיא צריכה להיות: תרכובת של פירות ים צמיגיים וטעימים. עם ישראל נהנה.

בערך בזמן הזה הבנתי שאני עומד לקרוס ולא מסוגל להכניס יותר דבר לתוך עצמי בדרכים המקובלות בפומבי. אי לכך לא נותר לי אלא להפסיק לאכול ולעבור לקינוחים. דוכן הקרמבו של שי גולן מציע קרמבואים כאלה מיוחדים. שאלנו אותו על מה הוא ממליץ, ונענינו בקרמבו זנזיבר: ״לזנזיבר יש טעם של לשכב בחוף בזנזיבר״. ואכן, לקרמבו הזנזיבר היה טעם של ירחון פלפל עם יעל בר זהר משנת 2000. המוס היה בטעם טרופי כלשהו והוא ישב על עוגיה פריכה בטעם תפוז, נחמד.

אוי אני כל כך שמן. וזה בכלל לא מאיזו סיבה נפשית זו או אחרת. באמת אין לי שליטה בעצמי… זה פשוט חוסר שליטה אתם מבינים? הכי בסיסי. שום תירוץ. חוסר שליטה. ואני באמת כל הזמן פשוט רעב בקטע חולה.

הקרמבו השני היה ״קרמבו מר רוזן״, עם קרמל נוטלה ומלח ים אטלנטי, כשעוגיית הבראוניז שבבסיסו הרבה יותר עבה וקשה. שי הנחה אותי לתת שני ביסים בקרם ואז נגיסה בהכל יחד עם העוגיה. צייתתי ונהניתי, אם כי לעולם לא אתחבר לקונספט של מוס.

סוף סיפור. (צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)
סוף סיפור. (צילום: כפיר סיוון, באדיבות עריית תל אביב יפו)

לאחר ערב של דוכנים במהלכו סטטיסטית יש עלי לפחות שערה אחת בעלת התאמה מיטוכונדרית לא״ק, הגיע הזמן לסיים. הדוכן האחרון שדגמתי היה של ״סיו בינג״, רשת קינוח הקרח הקוריאני שתקעה יתד בתל אביב. מדובר בקרח שדומה לזה שמגרדים מהמקפיא לפני הפשרה, ועליו תוספות שנראות כאילו חולצו אחרי כמה חודשים טובים בתרמוסטט. לאחר שהכוס ממולאת קרח, המוכר ניגש להשפריץ עליו סירופים. ביקשתי פיסטוק ונעניתי בחיוב. ״והנה גם חלב מרוכז״ הציע המוכר, הסכמתי. ״והנה גם זה״. מה זה גם זה? ״סוכר. זה טעים״. סוף סוף בלי להסתיר, אשכרה סוכר בבקבוק. בלי כל המשחקים האלה של טעמים וצבעי מאכל. סוכר. כמו שיגידו לי בפלאפליה ״הנה קח שמן״. הגיע הזמן. לאחר שהוסיף פירות, המוכר פירגן גם בדובוני גומי וסוכריות, שיהיה מכוער. הטעם היה של קרח עם תוספות. זה היה מוגזם, זה לא התחבר, הבסיס של הקרח היה פשוט קרח. למה שאני לא אוכל פשוט גלידה? לא יודע אבל עדיין נהניתי.

הדוכן הבא שרציתי לבקר היה זה של מגן דוד אדום, וגם זה רק כי בזק"א היה תור בלתי אפשרי. הייתי כבר על סף קריסה נפשית ופיזית, ואכן כנראה עם חצבת או בהריון. לגבי שניהם אני לא יודע ממי. אם זו בת אני אקרא לה חצבת. מחר, אני יודע, אצטרך לצום כדי לכפר על עוונותי. אבל לא יהיה לי קשה, כי כל עם ישראל יהיה איתי. מת עליכם העם הכי טוב בעולם. נתראה בארוע הגנרי הבא.

הפסטיבל יימשך לאורך כל ימי הפעילות בכפר האירוויזיון, בתאריכים 18-12 במאי, מהשעה 17:00 ועד 24:00