תל אביב אהובתנו: הפסיפס החדש בפארק המסילה הוא מתנה לעיר

כל מי שעבר בחודשים האחרונים בפארק המסילה בטח שם לב לעובדה שבפינה של הפארק עם רחוב הרצל מתרחש משהו יוצא דופן. עכשיו אנחנו כבר יודעים במה מדובר: פסיפס הקיר המונומנטלי של האמן אורן פישר, שמשתרע על פני הקיר האחורי של בניין מסעדת "השחף" החדשה.

>> הכל בראש: 18 תערוכות מומלצות שילטפו לכם את המוח בסופ"ש
>> בואו מכות: "רסלינג ישראל הולך להיות הדבר הכי גדול במדינת ישראל"

על הפסיפס, לו קרא "תל אביב אהובתי", עבד פישר במשך קרוב לשלושה חודשים, יום יום, רוב הזמן כשהוא על מנוף. "הבעלים של השחף פנו אליי", הוא מספר. "היה להם ויז'ן להציב על הקיר פסלי עץ. הרעיון היה לייצר משהו שילד יראה וכשהוא יגדל הוא יזכור שהיה מקום כזה בעיר, והרפרנס היה למשל הפיל במסעדת הפיל המיתולוגית. הם ראו פסלי עץ קודמים שיצרתי והציעו לי ליצור כאלה חדשים ברוח המקום.

 

"כשהגעתי והבנתי מהו הלוקיישן המיועד, מיקום פסיכי במרכז של ההיפסטריאדה המקומית, הבנתי שזה חייב להיות משהו וואו. משהו שמכבד את הלוקיישן. לא הייתי בטוח שפסלי עץ יספיקו. הראש המוגזם שלי התחיל לעבוד".

 

אחד הרעיונות המרכזיים בפסיפס, כמו בעבודות קודמות של פישר, הוא שלא הכל מתגלה בבת אחת. צריך להשקיע זמן, להתעמק בפרטים, ולגלות בכל פעם עוד דימוי שמסתתר מבין עשרות הדימויים שהיא מכילה

 

פישר, שחי בשנים האחרונות בקיבוץ סמר שבערבה, התוודע לאמנית פסיפס בקיבוץ, מה שהצית בו את הרעיון. "לא נתקלתי בפסיפס גדול עם נוכחות שמשפיע על המרחב הציבורי בעיר. דמיינתי איך בפארק זה משהו שיכול להוסיף לעיר, כמו תכשיט. משהו שהוא יותר מציור, יש בו גם אלמנט אדריכלי. הלוקיישן הרגיש לי כמו אחריות כבדה, וציור פחות התאים לי למקום הזה. פסיפס שעשוי המון שברים הופך למשהו שהוא כבר חלק מהמבנה. משהו שאולי גם מי שלא מתחבר לסגנון יכול להעריך".

ידעת למה אתה נכנס?
"לא לגמרי, אבל הרגשתי שזה הולך להיות מוגזם. מי שליווה אותי לאורך כל התהליך הוא טל יאסין, שמההתחלה סייע לי בהבנה של כל הפן הטכני, כי אף פעם לא עשיתי קודם פסיפס. הוא גם זה שעבד איתי לאורך רוב הימים של יצירת העבודה בשטח. יצרנו עבודה מקדימה בקיבוץ מחומרים ממוחזרים, שם גם יצרתי את ציפור העץ הגדולה ואת עבודות הברזל שמשולבות בתוך הפסיפס. אחר כך העליתי פוסטים ברשתות וביקשתי למי שיש לתרום חומרים – בעיקר אריחים אבל גם מטבעות. קיבלתי המון תרומות, ככה שרוב העבודה היא בעצם מחומרים ממוחזרים שאחרת היו נזרקים לפח".

הדימוי של העבודה מבוסס על העיר תל אביב. "לא רציתי שזו תהיה פרסומת למסעדה, אלא שהעבודה תנסה לייצג כמה שיותר את העיר, את האווירה השמחה שיש בה. זו יצירה שיש בה עליזות שהיא קצת אוף-קונטקסט לתקופה הנוכחית. רציתי שהיא תשמח אנשים. היא מתארת את הסקייליין של העיר – רצועת החוף והים ומעליה העיר עצמה. ניסיתי לפרוש כמה שיותר אלמנטים מזהים ומזוהים, וגם מחוות לאמנים ולעבודות שלהם בעיר כמו דודו גבע, קדישמן ותומרקין. יש בה דימויים של המזרקה של אגם, של אצטדיון בלומפילד במהלך דרבי, של שדרות רוטשילד. יש בה את הסצנה של רצח רבין בכיכר כולל הירייה, את אוהדי מכבי שוחים בבריכה בכיכר ואת מגדלי עזריאלי עם שושקה מפגינה וניידת משטרה נשרפת. ועוד המון".

 

 

מהלך העבודה, מספר פישר, היה שונה לחלוטין מזה שהוא מיומן בו. "הכל חקוק בסלע. אי אפשר למחוק ואי אפשר לצייר מעל. עם כל אבן שהנחתי הרגשתי את כובד האחריות. בסוף כל יום עבודה משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים הייתי חוזר לפארק עם הכלבה ויושב עוד שעה-שעתיים מול הפסיפס, מסתכל עליו ממרחק ומצלם בטלפון כדי להבין איך אני ממשיך".

 

"היה דדליין וזה היה קשה פיזית ולוגיסטית. זה גרם לי להרגיש קצת כמו אמן של פעם, שקם בבוקר ונותן עבודה, ומרגיש גם שזו עבודה עבור הקהילה, וייב של מיכאלאנג'לו. אנשים עקבו לאורך כל הדרך והרגישו שהם עוברים את זה יחד איתי"

 

ואנשים שמסתובבים בפארק? בטח גם הם היו סקרנים.
"כן, קיבלתי המון תגובות ושאלות מעוברים ושבים. מה זה, מי מממן, כמה זה עולה, כמה זמן זה ייקח. אחת המחמאות הכי גדולות עבורי היא כשאומרים שזה נראה כמו משהו שהיה שם מאז ומתמיד. זה היה תהליך מלחיץ, מלא מחשבות, הרגשתי כמו שחקן כדורגל שצריך להביא תוצאות. בדיעבד העבודה באמת זוכה להמון תשומת לב ופרגון, והמון אנשים מגיבים עליה. אבל היה לי חשוב שהיא תהיה סוג של קונצנזוס, שלא יהיו דיבייטים סביבה. בגלל זה הלכתי על העיסוק בעיר. מבחינתי היא כמו מתנה לתל אביב".

 

 

אחד הרעיונות המרכזיים בפסיפס, כמו בעבודות קודמות של פישר, הוא שלא הכל מתגלה בבת אחת. צריך להשקיע זמן, להתעמק בפרטים, ולגלות בכל פעם עוד דימוי שמסתתר מבין עשרות הדימויים שהיא מכילה. "זה חלק מהקטע מבחינתי. שאנשים יעמדו ברמזור ממול ויסתכלו בגלל ציפור העץ הגדולה אבל אז ישימו לב פתאום למזרקה של אגם, למשל. זו עבודה שדורשת מחשבה".

כמה קשה זה היה פיזית?
"מאוד. היה דדליין וזה היה קשה פיזית ולוגיסטית. טל יאסין עבד איתי לאורך רוב הזמן, עד שהסתיים התקציב ואז הגיעו חברים ומכרים לעזור. דנה מודן הגיעה באחד הימים ויצרה ריבוע עם דימוי. עברתי חמישה סאבלטים בעיר תוך כדי שכללו המון סחיבות מאחד לשני. זה גרם לי להרגיש קצת כמו אמן של פעם, שקם בבוקר ונותן עבודה, ומרגיש גם שזו עבודה עבור הקהילה, וייב של מיכאלאנג'לו. אנשים עקבו לאורך כל הדרך והרגישו שהם עוברים את זה יחד איתי".

עשה לך חשק להמשיך לעבוד בפסיפס?
"הייתי עושה כאלה בערים גדולות אחרות, בירושלים למשל. וגם לא אתנגד לעשות כאלה בפריז או בניו יורק. זו עבודה שהיא ממש סיזיפית, אבל כמו כל דבר שאני עושה אני מניח שזה ייכנס בדרכים כאלה ואחרות לעבודות נוספות שלי בהמשך".