מעולם לא העליתי על דעתי, שיום אחד אמצא את עצמי עומד על הבמה בצוותא ומבצע הצגת יחיד על חיי האישיים, אבל נראה שלא היה מנוס. מתישהו בינואר 2023, החלטתי שהפרויקט הבא שאביים בתיאטרון יהיה טרילוגיה של טרגדיות יווניות מאת סופוקלס, אבל לא הייתי בטוח שאוכל למצוא חיבור רגשי מספק לחומר. בערך באותו זמן, פגשתי את חיה (לא באמת קראו לה ככה). בדייט ראשון, היא אמרה לי שמעולם לא הייתה לה מערכת יחסים משמעותית, ואולי היא בכלל "לא מחווטת לזוגיות". התאהבתי בטירוף.
>>טרנטינו בחר את 20 הסרטים הגדולים במאה ה-21. אחד מהם ישראלי https://timeout.co.il/%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%95-20-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d/

ביולי 2023, חיה, שבאותו שלב כבר הייתי משוכנע שהיא החצי השני שלי, והתפקעתי מגאווה על כך שהייתי היחיד איתו הצליחה לבנות זוגיות יציבה ואוהבת, שברה לי את הלב באופן שלא האמנתי שהוא מסוגל להישבר. עמדתי מול הבשורה שניחתה עליי ללא יכולת לעשות דבר, חסר אונים מול כוחות הגורל, שלכדו אותי במלכודת ההיבריס ושברו אותי לרסיסים. כל מה שחשבתי שאני יודע על אהבה, על החיים ועל היכולות האישיות שלי נחרב באופן ברוטאלי. קצת יותר מחודשיים אחרי זה, בשבת, התעוררתי מוקדם בבוקר בגלל עוד מתקפה של מחשבות אובססיביות על חיה, ואז נשמעה האזעקה. כמו בתיבת תהודה מפלצתית, שברון הלב שלי הפך בין רגע לשיברון לב של המדינה כולה. פתאום כולנו למדנו מהו חוסר אונים מול כוחות הגורל, בעודנו משלמים מחיר נורא על ההיבריס שלנו ושל המנהיגים שלנו. פתאום כולנו הבנו מה היא טרגדיה.

החיים כטרגדיה יוונית. מתוך התערוכה "שבעה באוקטובר" (צילום: זיו קורן)

כשביימתי את "הטרגדיות של בית אדיפוס", טרילוגיית המחזות של סופוקלס, שהוצגה בבכורה בדיוק לפני שנה באמפי וואהל ואחר כך בהבימה, כבר הרגשתי שגם אני וגם הקהל יודעים בדיוק על מה אנחנו מדברים. בשורה התחתונה, זה היה מסע התחקות אוהב שלי בעקבות שני הגיבורים הטראגיים הגדולים – אדיפוס ואנטיגונה. הכוונה הייתה להישיר מבט להזדהות היתר האישית שלי עם האתוס של הגיבור הטראגי: ההליכה עם הראש בקיר, ההתעלמות מנורות אדומות, ההתעקשות להיות היוצא מהכלל והפניית העורף האידיאליסטית לנורמות חברתיות וצווי שליט. זה היה מסע פנימי כואב, קשה פיזית ונפשית, שהיה גם מספק מאוד וגם מתסכל מאוד, כי למרות המחמאות ומחיאות הכפיים, לעשות הפקת ענק בתנאי פרינג' זאת טרגדיה בפני עצמה.

אחרי שסיימתי – הרגשתי שמשהו עדיין חסר. לפני 2500 שנה, כשהטרגדיות עלו בפני קהל, הן הוצגו בטרילוגיות, בינג'ים של שלושה מחזות ברצף, שסיפרו בדרך כלל סיפור בהמשכים. אלא שאחרי מסע הייסורים של שלוש הטרגדיות, היה נהוג להציג גם נספח קצר, שזכה לשם "מחזה סאטירי" והיה מעין אפילוג משחרר ומסכם, שאפשר לקהל פורקן רגשי קטן לסיום היום המפרך עם עלילות קומיות במידה, בעלות אופי רומנטי-מיני, אף כי גם הם עסקו באותן דמויות ונושאים "כבדים" מהמיתולוגיה.

אדיפוס ואנטיגונה. ציור של הצייר הפולני אנטוני ברודובסקי, (CC: ויקיפדיה)

אם כן, השנה, בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, אני אציג גרסה שלי למחזה סאטירי, שיעסוק באותו סיפור של אהבה ושברון לב עם חיה, שהניע את העיסוק שלי בטרגדיות. זה יהיה נספח כואב אבל גם משעשע, שכמו המחזות הסאטיריים המקוריים עושה פירוק והרכבה מחדש למוסכמות הז'אנר, אבל דרך פריזמה קלילה ומודעת לעצמה. אותו גורל מתעתע שהפיל עליי את הסיפור הזה לפני שנתיים וחצי, יצר כעת מצב בלתי סביר, שבו מבלי שבכלל התכוונתי, אני הולך לבצע אותו בעצמי. נראה שזה חלק מהמסע הזה שאני חייב להשלים, וזה אף פעם לא יכול היה להיות אחרת.

בשלב מתקדם בעבודה על ההצגה, באחד הסשנים עם שני שבתאי המבריקה, שמלווה אותי אמנותית מטעם הפסטיבל, היה לי רגע של גילוי מרגש, כשהבנתי שגם ב"פרויקט חיה" אני עושה את מה שעשיתי ברוב יצירות שלי: לנסות להקים לתחייה את העבר כדי לרפא את ההווה. תמיד האמנתי שפעולת ההחייאה הבימתית הזאת, והדיאלוג עם הקהל שנוצר עליה ובאמצעותה, לוכדת משהו עמוק במהות התיאטרון ותפקידו החברתי. ההבדל הוא שקודם עשיתי את השטיק הזה עם קלאסיקות כמו "הנסיכה האמריקאית", "האם יש מקקים בישראל?", "הגולם" ו"מלכת אמבטיה", או עם סיפור מלחמת העצמאות ב"1948".

מרט פרחומובסקי. (צילום: יח"צ)

ב"פרויקט חיה", מה שאני הולך להקים לתחייה הוא העבר הפרטי שלי, חומרי הגלם הם הארכיון המאולתר של סיפור האהבה ושיברון הלב הזה – תמונות, צילומי מסך, דפי יומן ישנים – וההווה שאני מבקש לרפא באמצעותו הוא ההווה הכי אישי וקרוב. כמו בעבודות הקודמות, גם ב"פרויקט חיה" הדרך לריפוי עוברת קודם כל דרך הודאה בכישלון: אי אפשר באמת להקים את העבר לתחייה. כן אפשר, ואולי אפילו חיוני, ליצור משהו אחר, שניזון מהעבר, מנהל איתו דיאלוג, ובעצם ממציא אותו מחדש. לא להכריח את ההווה לדבר בשפת העבר, אלא להרפות ולנסות לתת להם לשוחח זה עם זה. אני חושב שהניסיון הזה הוא הדבר הכי מרגש והכי אנושי שיש.
פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא בניהולם האומנותי של עדי גורל ומולי שולמן חוזר זו השנה ה-27 ויעלה בין ה-4-9.12 במתכונתו המסורתית על 3 במות שונות בסוף השבוע הראשון של דצמבר, ומיד בעקבותיו עם עוד 3 ימי הצגות אורחות שליקטה נועה שכטר. ההצגה הקצרה "פרויקט חיה" תעלה בפסטיבל במסגרת מקצרון "אישי קצר" באולם "צוותא 2".

• תיאטרון https://timeout.co.il/topic/%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%9f/
• יוצרים כותבים https://timeout.co.il/topic/%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%91%d7%99%d7%9d/
• הצגות קצרות https://timeout.co.il/topic/%d7%94%d7%a6%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%a6%d7%a8%d7%95%d7%aa/