כשהמרחק מת"א הופך ליתרון: המוזיאונים בקיבוצים פורחים
המשכן לאמנות עין חרוד ומוזיאון נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב הם שתי דוגמאות מני רבות לכך שהקיבוצים עדיין מהווים בית למוזיאונים ולגלריות מעולים
נראה שהחזון של מירי רגב הופך למציאות, גם אם לתמיכה של משרד התרבות עצמו אין יותר מדי קשר לעניין. בזמן האחרון האמנות בפריפריה פורחת, מערד שבנגב ועד כברי שבצפון. לא מעט מהפריחה האמנותית בפריפריה מתקיימת בקיבוצים. עשרות גלריות קיבוציות וארבעה מוזיאונים לאמנות פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ, חלקם בעלי היסטוריה ארוכה יותר מזו של המוזיאונים הגדולים בתל אביב ובירושלים. שניים מהם – המשכן לאמנות בעין חרוד ומוזיאון נחושתן באשדות יעקב אף נמצאים בעיצומו של תהליך התחדשות פורה ומרשים.
לאמנות הישראלית אמנם תמיד היה מקום חם בלב ליצירה הקיבוצית, גם הרבה אחרי שקיעתה בשנות ה־70, אבל כיום המוזיאונים הקיבוציים כמעט ולא מוקדשים לאמנות הקיבוץ ולרוב מוצגות בהם תערוכות של אמנים שנחשבים תל אביביים, ובכל זאת נראה ששאלות בוערות הנוגעות ליחיד היוצר בחברה מקבלות משנה תוקף במקומות האלו. המוזיאונים הקיבוציים גם נהנים מחופש אוצרותי בהשוואה למוזיאונים במרכז. בכל ארבעת המוזיאונים הקיבוציים מוצגות בימים אלו תערוכות שמעמידות במרכזן נשים, צעד מבורך שבמוסדות האמנות התל אביביים עדיין לא השכילו לאמץ.
המשכן לאמנות בעין חרוד, שמתהדר בתואר המוזיאון הראשון בישראל, הפך מזמן למוזיאון בולט במפת המוזיאונים המובילים בארץ. בשנה שעברה, אחרי 20 שנות כהונה, האוצרת גליה בר־אור העבירה את שרביטה לבן טיפוחיה, יניב שפירא. בדיוק שנה מלאה לכהונתו של שפירא ונראה שהוא ממשיך לבסס את המוניטין המפואר של המוזיאון.
שלושה אשכולות של תערוכות הוצגו מאז שנכנס לתפקיד וכולם היו סוג של בלוקבאסטר. כרגע מוצגות במקום שלוש תערוכות: "נימפות" המינימליסטית של אפרת גל־נור, דוד בהר־פרחיה במיצב מרהיב שמתכתב עם האדריכלות הכמו מקודשת של המוזיאון, וגולת הכותרת – מעין תערוכת רטרוספקטיבה לקבוצת הברביזון החדש, שהפכה לתופעה ייחודית בנוף המקומי.
מבחינת שפירא, לערוך תערוכה לברביזון החדש הוא סיכון. "יש בתערוכה ניחוח אאוטסיידרי או טיפה זר", הוא מסביר. גם בקטלוג המושקע מודגשת הזרות והאאוטסיידריות של קבוצת האמניות ילידות רוסיה שקוראות לציירים לזנוח את החיפושים הקונספטואליים בסטודיו ולצאת לשטח לצייר מהתבוננות. התערוכה מחולקת לשבעה חלקים, וכל חלק מציג סשנים משותפים של ציור שערכו האמניות במקומות שונים – דרך נווה שאנן בתל אביב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים בצפון ועד רוסיה וברלין. בעידן של קץ האידיאולוגיות והאסכולות האמנותיות, החזון החברתי של הברביזון הוא לא פחות מחתרני. הן מציעות ציור אותנטי ובלתי אמצעי ומביאות למרכז את כל מה שנחשב לשולי ולדחוי.
"הברביזון היא תופעה תרבותית. אמניות אאוטסיידריות שבאו מרוסיה ועדיין מרגישות זרות", מסכם שפירא. "מבחינתי, מדובר בקבוצה הכי משמעותית, הכי רעננה והכי רלוונטית באמנות היום".
לעומת המשכן המשגשג בעין חרוד, מוזיאון אורי ורמי נחושתן שבאשדות יעקב היה רדום למדי בשנים האחרונות וגם התמודד עם חברי הקיבוץ שלא גילו בו עניין רב. רותי שדמון, שניהלה ואצרה את המקום לבדה במשך 28 שנים, יצאה לא פעם למאבקים עיקשים להצלת המקום שחרב הסגירה היה מונף מעליו. לפני חצי שנה החליטה לפנות את מקומה בניסיון אחרון לעורר את המוזיאון ולהזרים אליו דם חדש. לתפקיד נבחרה סמדר קרן, שאצרה והפיקה תערוכות בתל אביב אבל בעיקר בפריפריה. קרן מלאת מוטיבציה להציל את המקום ולהפוך אותו למוזיאון מוביל. "המקום הזה מקסים והחלל מדהים אבל צריך להפוך אותו לרלוונטי לעולם האמנות", היא אומרת.
עלולים להסתכל עלייך בעין חשדנית – התל אביבית שבאה ללמד את המקומיים מה זאת אמנות.
"אני לא מרגישה שבאתי להפריח את השממה כי לא הייתה פה שממה. כל תל אביבי שדיבר איתי אמר לי שאני חייבת להביא את התל אביבים, אבל אני ממש לא חושבת ככה. אני אשמח להציג אמנים מקומיים אם הם מייצרים דיאלוג מעניין".
קרן לקחה את התפקיד החדש ברצינות, היא עזבה את החיים בתל אביב ועברה לחיות בקיבוץ אפיקים. את כהונתה פתחה בסוף חודש ינואר עם תערוכת מחווה לציונה שמשי שתרמה עבודות למוזיאון, ועם התערוכה הקבוצתית "תנועת הפועלות" שמקבצת את מיטב האמניות הישראליות, בהן נלי אגסי, אפרת נתן וטליה קינן.
בתערוכה מוצגות עבודות שלדברי קרן מותחות "קו רעיוני בין פעולה פיסולית, מחווה גופנית וזהות נשית". על פניו התערוכה נראית "תל אביבית" ועלולה להכעיס את המקומיים – היא מורכבת וההקשרים בה לא תמיד ברורים, אבל מתחת לפני השטח מפעפעים נושאים שתמיד עניינו את האמנות הקיבוצית – החומר, הבנייה והעשייה הגופנית.
"השיבה לחיים" הברביזון החדש, המשכן לאמנות עין חרוד
"תנועת הפועלות", מוזיאון רמי ואורי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב