הקול האחרון של השמאל: הבחירה של תל אביב נראית קלה מאוד
היו זמנים שבהם הפריימריז במרצ הסעירו את העיר. הזמנים ההם חלפו. אבל המאבק בין זהבה גלאון ויאיר גולן על ראשות המפלגה הוא מהחשובים שהיו בתולדותיה, והוא יכריע אם מרצ תאבד את הקול, הזהות והבייס התל אביבי שלה. התשובה אמורה להיות ברורה
תל אביב אינה מאמינה בהיסטריה. הבחירות הקרובות עשויות אמנם להכריע את גורל הדמוקרטיה הישראלית – האם תכפיף עצמה לגחמותיו הפליליות של אדם אחד שיערוך בה הפיכה חוקתית יחד עם שותפיו הלאומנים והמשיחיים או לא? – אבל כך היה גם בבחירות האחרונות ובאלה שלפניהן ובבחירות שקדמו להן ועוד לפני כן, והמאזן עד כה הוא פעמיים תיקו, גול עצמי אחד (תודה גנץ) וניצחון מרהיב אך זמני, כך שיש בסיס היסטורי לשלווה הסטואית שנחה על העיר במערכה הנוכחית. זה כאילו שמו לכולנו זנקס במים.
היו זמנים, לא לפני הרבה שנים, שבהן הנעשה במרצ הסעיר את הרוחות בעיר. אנשים היו מתווכחים בברים על האדומים של אילן גילאון ומדברים בבתי קפה על אבשלום אבו וילן. מועמדים היו מסתערים על מסיבות גייז ועורכים ערבי תומכים בדאנס ברים. הפריימריז של מרצ שיתקיימו מחר הם השקטים ביותר שראתה העיר. הקרבות מתנהלים בתקשורת וברשתות החברתיות, אבל אפילו תומכי המפלגה המסורים ביותר ששוחחתי עמם רק רוצים כבר לגמור עם זה, לראות רשימה, לראות קמפיין געוואלד ולעבור את אחוז החסימה בשלום.
זה קצת חבל, כי הקרב על ראשות המפלגה מעניין וחשוב מתמיד. לראשונה מזה זמן רב, שני המועמדים להוביל את מרצ שמים את הכיבוש ואת האג'נדה המדינית-ביטחונית בראש סדר העדיפויות שלהם: מצד אחר יאיר "תהליכים" גולן, בפינה ממול זהבה "בצלם" גלאון, שניהם מועמדים במשקל כבד נגד הכיבוש ובכל תוצאה שלא תהיה, מרצ תחזור להיות מפלגה שמדברת על הנעשה בשטחים בלי פחד. וזה עוד לפני שדיברנו על גבי לסקי ומוסי רז אם יתברגו במקום ריאלי.
אין אופציה אחרת: מרצ תהיה הקול הברור הזה של השמאל בלי לגמגם או שתרד מהמפה הפוליטית. אין לה תפקיד אחר. הבייס התל אביבי של מרצ רוצה לשמוע קולות ברורים כאלה, לכן הוא מתלהב מנעמה לזימי ואבתיסאם מראענה. מרצ לא השכילה להשתנות בשנים שעברו מאז שזהבה גלאון התפטרה מראשות המפלגה, איבדה הזדמנויות לשנות די.אן.איי ולא השכילה לחזק את השותפות הערבית-יהודית ששווה לה בין מנדט לשניים. מרצ איבדה מצביעים ואיבדה את הקול שלה. זה הקול האחרון של השמאל.
זהבה גלאון היא הקול הזה. מרצ צריכה מנהיגות נשית, תבונית ומנוסה שלא מפחדת מהמילה "שמאל" ולא מהמילה "שלום". זה לא הזמן למסרים עמומים על "היפרדות מהפלסטינים" (מה זה אומר בכלל?), ובשביל אמירות כמו "אני לא בטוח שיש עם מי לדבר" – לא צריך את מרצ. לא חסרים לנו בפוליטיקה גנרלים המתבטאים כך וסבורים כי משבר האקלים ושוויון זכויות הם נושאים אזוטריים, ולא ברור מה יש לאדם שמתבטא כך מה לחפש בכלל במפלגה כמו מרצ.
זאת אמורה להיות בחירה קלה מאוד: האם מתפקדי מרצ רוצים מפלגה ככל מפלגות המרכז-שמאל שתברבר עצמה לדעת בז'רגון צה"לי יהיר ותאבד את סיבת קיומה יחד עם כל סיכוי לגשר בין הציבור היהודי והציבור הערבי, או מפלגה שתמשיך להיות הבית של זכויות האדם והפרט, של שאיפה לשלום ושוויון, של סיכוי לשותפות ערבית-יהודית ושל סוגיות קריטיות כמו משבר האקלים? זאת שאלה שיש לה רק תשובה אחת והתשובה היא זהבה גלאון.
בשנים שבילתה מחוץ למערכת הפוליטית, הסירה מעצמה גלאון את תדמית הדודה שליוותה אותה כמנהיגת המפלגה והיא חוזרת אליה אמיצה יותר, חזקה יותר, חדה יותר וגם מצחיקה יותר, כפי שיודע כל מי שעוקב אחריה בטוויטר. היא לא רק הקול הכי צלול של השמאל, היא גם היחידה שיכולה להחזיר בקולה הצלול את הבייס התל אביבי של המפלגה הביתה ולמנוע ממנו להתפזר כמו עדר ללא רועה בין מפלגת העבודה, יש עתיד והרשימה המשותפת. מרצ צריכה להשתנות וזהבה גלאון יכולה לשנות אותה בלי להשליך לפח את כל מה שהמפלגה מייצגת, ולעשות את זה כמו שתל אביב אוהבת. בלי היסטריה.