למה להרוס? הקולנוע הישראלי סוף סוף בכיוון הנכון, אל תעצרו אותו

הדבר הראשון שקופץ לעין כשמתבוננים ברשימת המועמדים לפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר, הוא שחמישה מתוך השישה בוימו על ידי נשים, וזה חסר תקדים. הדבר השני הוא, שאף לא אחד מהם הופץ עד כה בבתי הקולנוע. אני רוצה להתעכב רגע על הדבר השני, משום שזה כולל סרטים בולטים כמו "העיר הזאת", "דניאל אויערבך" ו"חמדה", שזכו לביקורות טובות ו/או לאהדת הצופים, אך נדחקו על ידי חברי האקדמיה לקטגוריות משניות. לכן, כמדי שנה (פחות או יותר), החגיגה הקולנועית השנתית תצוין במעגל מצומצם של כמה מאות אנשים. האם ההתעלמות (היחסית) מסרטים שכבר יצאו לקולנוע היא מקרית? או שהפצה מסחרית בטרם חשיפת הסרטים בהקרנות המצומצמות לחברי האקדמיה פוגמת בסיכוייהם? זאת שאלת הביצה והתרנגולת, כי אולי מלכתחילה המפיצים שבחרו להקדים ולהוציא את סרטיהם לבתי הקולנוע עשו זאת מתוך הנחה שלא יזכו לאהדה רחבה בקרב חברי האקדמיה.

>> לידיעת מיקי זוהר: הסרטים הישראלים הכי טובים במאה ה-21 (עד עכשיו)

בכל אופן, הדומיננטיות של סרטי במאיות/תסריטאיות השנה בהחלט משמחת, בעיקר משום שכולם סרטים מורכבים ומעניינים. נוסף לכך, רק אחד מהם הוא סרט ביכורים. כלומר, מדובר בארבע במאיות שהצליחו, אחרי לא מעט שנים, להרים הפקה של סרט שני, אף שסרטן הראשון לא זכה להצלחה גדולה. מכשול הסרט השני הוא תופעה ידועה בעולם כולו, והן צלחו אותו, מה שמעיד על חוסנן והתבגרותן כיוצרות. קל להבחין שכל הסרטים מובלים על ידי גיבורות ועוסקים ביחסיהן עם נשים אחרות, אך כל אחד מהם עושה זאת בגישה קולנועית שונה. יש לציין שארבע מתוך חמש הבמאיות מועמדות גם בקטגוריית הבימוי.

מתריס מבלי לחשוש. "קרוב אלי", תם נשר. צילום: יח"צ

"בנות כמונו" הנהדר של לי גילת (בימוי) ובת אל מוסרי (תסריט ומשחק) הוא דרמה ריאליסטית עתירת הומור על בת 17 מבת ים שלומדת במוסד לנערות במצבי סיכון, ועל יחסיה עם אמה, אחותה הצעירה, והמורה החיילת החדשה. "קרוב אלי" המתריס של תום נשר – בתו של אבי נשר שזה סרטה הראשון – מובל גם הוא על ידי בנות עשרה, ומספר על צעירה היוצרת קשר עם אהובתו הסודית של אחיה האהוב שנהרג בתאונה. יעקב זדה דניאל מגלם את האב בשני הסרטים (הוא מועמד על "בנות כמונו"), שלמרות לא מעט נקודות דמיון, בהן התוכן הלהט"בי, לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה בטון ובסגנון.

נקודות השקה תמטיות אפשר למצוא גם בין "חלב" של מאיה קניג ו"חליסה" של סופי ארטוס, המאיירים את עולמן של אימהות טריות. אך בעוד "חליסה" הוא דרמה ריאליסטית על אחות בטיפת חלב שמנסה לעזור לאימא צעירה במצוקה, "חלב" מתרחש בעולם מדומיין עם ניחוח עתידני, שבו אימהות חדשות עובדות במפעל שאיבה המספק חלב אם לאימהות בעלות אמצעים. ואילו "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס הוא מותחן פשע המובל על ידי חוקרת משטרה, שמפתחת מעין מערכת יחסים חד כיוונית עם צעירה נעדרת. לחמשת הסרטים האלה אפשר להוסיף את "הנכס" של האחיות דנה ורותו מודן, שזכה במועמדות על התסריט.

זה כאן ישר, ובשמאלה הראשון שלך. "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס. צילום: יח"צ

המועמד השישי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר הוא "עיד", הסרט הבדואי הראשון שבוים על ידי בדואי – יוסף אבו מדיעם, המועמד גם על הבימוי. וגם זו סיבה לחגיגה. "עיד" מספר על צעיר מרהט עם חלומות על תאטרון. זה אמנם נושא אופייני לסרטים על גיבורים החיים בפריפריה (ראו "מופע טוטאל" המועמד בקטגוריות המשחק, הצילום, המוזיקה ועוד), אך "עיד" מפלס לעצמו דרך משלו.

הדומיננטיות של סרטי במאיות גרמה להיפוך של תופעה מוכרת בקטגוריית השחקן הראשי, כשהפעם רוב המועמדים הגיעו מסרטים שאינם מועמדים. רק עידן עמדי ("כביש הסרגל") ושאדי מרעי ("עיד") מייצגים סרטים מועמדים. לייב לב לוין זכה במועמדות ראשונה על הופעתו ב"נדל"ן", דרמה קומית על זוג שמחפש דירה בחיפה. רועי אסף, שכבר יש לו שני פרסי אופיר, קיבל מועמדות על "מופע טוטאל", שאותו גם כתב וביים והוא מגיש בו מופע ג'אגלינג שזוכה למחיאות כפיים מהקהל באולם. וששון גבאי, המקבילה הישראלית של מריל סטריפ, מועמד על "חמדה".

מה פעם ראשונה?! רבקה מיכאלי ב"הנכס". צילום: יח"צ

בקטגוריית השחקנית הראשית מתמודדות ארבע שחקניות ותיקות וטובות, ואחת שזה סרטה הראשון – ליה אללוף המותירה רושם עז ב"קרוב אלי" של תום נשר. הדבר הראוי לציון הוא שלצד טלי שרון ("כביש הסרגל"), נועה קולר ("חליסה") ואסי לוי ("חמדה"), מועמדת גם רבקה מיכאלי על הופעתה ב"הנכס". מתברר שזו המועמדות הראשונה של האוצר הלאומי בקטגוריה הזו (לפני עשרים שנה היא זכתה בפרס לשחקנית המשנה על הופעתה ב"מוכרים להיות שמח" של ג'ולי שלז).

כל הסרטים הנ"ל יצאו לדרך לפני ה-7.10 ולכן המלחמה ההולכת ונמשכת אינה ניכרת בהם. היא נוכחת מאוד בשלושה מתוך חמשת המועמדים בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר – "אביגיל", "זעקות ואז שתיקה" ו"#נובה", שנערך בזריזות מקטעי וידאו ואודיו של ניצולים שצילמו והקליטו עצמם בזמן אמת. כזכור, זה היה הסרט הראשון בנושא שהוצע לקהל הרחב, והוא הפך לאחד הסרטים התיעודיים הנצפים ביותר ב-2023. מן הסתם בשנים הבאות עקבות המלחמה יופיעו גם בסרטים העלילתיים. ובעניין סרטי הבמאיות, יהיה חבל מאוד אם הפריחה הזאת תחוסל על ידי ה"רפורמה" ששר התרבות והספורט מיקי זוהר מתעקש להעביר.
הטקס יתקיים ב-16 בספטמבר במתחם אקספו ת"א וילווה בשידור מיוחד של “ערב טוב עם גיא פינס"