נעלי עקב, שטיח אדום רטוב ואיגי פופ זומבי: פסטיבל קאן 2019 נפתח

פסטיבל הסרטים היוקרתי נפתח עם קומדיית הזומבים עתירת הכוכבים של ג'ים ג'רמוש, ושטיח אדום מרשים לא פחות. נעמה רק מדווחת מהשטח

אל פאנינג בטקס פתיחת הפסטיבל. צילום: גטי
אל פאנינג בטקס פתיחת הפסטיבל. צילום: גטי
16 במאי 2019

בצהרי היום הראשון של פסטיבל קאן הכבישים מחוץ למתחם חסומים לרכבים ומלאים בצעירים בבגדי ערב. אלה לא המוזמנים לאירוע הפתיחה, אלא סינפילים שלא התארגנו על תג מתאים ובכל זאת נחושים לחוות קצת זוהר. שעות לפני תחילת האירוע הם עומדים שם, בחליפות, שמלות ונעלי עקב, עם שלטים מאולתרים המתחננים להזמנה מיותרת. כשהשטיח האדום מתחיל להתעורר לחיים, מתקהלים עשרות עד מאות מקומיים כדי לצפות במתרחש (ספוילר – אנשים הולכים על שטיח) דרך מסך גדול המוצב מעל השטיח עצמו, המוקף גדרות ושורות של עיתונאים וצלמים. הכרוז מציג את האורחים המגונדרים כאילו מדובר בנשף של סינדרלה. בצרפתית, בטח צרפתית. הקהל שכבר נכנס לאולם צופה על מסך ענק בצעדים החגיגיים של סלבס כמו אדם דרייבר, אל פנינג וסלינה גומז, לצד המוני צופים בבתי קולנוע ברחבי צרפת. אחרי שידור השטיח האדום יצפו בקאן ובשאר המדינה בסרט הפתיחה, "המתים לא מתים" של ג'ים ג'רמוש.

ג'ים ג'רמוש (במרכז) ושחקני הסרט "המתים לא מתים" בפתיחת הפסטיבל. צילום: גטי
ג'ים ג'רמוש (במרכז) ושחקני הסרט "המתים לא מתים" בפתיחת הפסטיבל. צילום: גטי

למחרת בבוקר המתחם זוהר הרבה פחות והפאשניסטות הכי בולטות הן העובדות במקום, לבושות בשמלות כחולות־אדומות אלגנטיות. השטיח האדום ספוג במי הגשם שירד באותו לילה, ועדיין העלייה במדרגות המיתולוגיות אל ההקרנה החוזרת של סרט הפתיחה קצת מרגשת. אולם הלומייר עצום בגודלו ומעורר רושם, בייחוד כשבקהל עובר גל צחוק אדיר ומדבק. זה קרה מספר פעמים ב"המתים לא מתים", קומדיה מובהקת באופן מבורך בפסטיבל שמלא בסרטי ארט האוס כבדים וארוכים. ג'רמוש מתמסר כאן להומור בסרט זומבים שאין בו הרבה אימה, אבל יש בו הרבה שחקנים חמודים שמקבלים הזדמנות להבריק. ביל מארי, אדם דרייבר וקלואי סביני הם שוטרים שמנסים לשרוד אפוקליפסת זומבים הנגמרת עקב מאורע מטופש במכוון, סטיב בושמי הוא גזען מעיק בכובע הנושא את הכתובת "Keep America White Again" וטילדה סווינטון היא מנהלת בית לוויות שמסתירה כישורי אמנויות לחימה מרשימים. גם איגי פופ וטום וויטס קופצים לבקר.

טילדה סווינטון, סלינה גומז וקולואי סביני במסיבת העיתונאים של "המתים לא מתים". צילום: גטי
טילדה סווינטון, סלינה גומז וקולואי סביני במסיבת העיתונאים של "המתים לא מתים". צילום: גטי

הזומבים התוקפים כאן שייכים לסוג המטופש והאיטי. הם אולי אוכלים בני אדם, אבל די קל להערים עליהם (המוטו הוא "להרוג את הראש") עד שהם מפזרים אבק שחור ומתמוטטים. כשהם לא תולשים גפיים הם נדלקים על משהו וממלמלים אותו שוב ושוב. כשהם פושטים על דיינר הם רצים לשתות קפה ושופכים על עצמם קנקנים שלמים, במלונית הם מתלהבים מהוויי פיי בחינם. אם זו נשמעת כמו אמירה חברתית שחוקה זה בגלל שזה בדיוק מה שזה, והסרט אפילו לא מעמיד פנים שיש בה משהו חדשני, נוקב או אפילו משכנע. הוא גם לא מנסה להפחיד באמת, רק לתת לאנשים חמודים לעשות דברים מגניבים.

ביל מארי במסיבת העיתונאים של "המתים לא מתים". צילום: גטי
ביל מארי במסיבת העיתונאים של "המתים לא מתים". צילום: גטי

חובבי ג'רמוש תמיד ישמחו לקבל משהו ממנו וגם צופה מזדמן כנראה יהנה לפחות קצת, הסרט הרי מלא בכוכבים ומשובץ בהפתעות ויציאות מצחיקות לצד רגעים אנושיים יפים. כל הדברים הטובים האלה לא מתגבשים בסופו של דבר ליצירה מרשימה עם ערך מוסף של ממש. זה פשוט אוסף של דברים שקורים בזמן אפוקליפסת זומבים. הוא לא מרגש במיוחד, לא עמוק ולא באמת רוצה לומר משהו על העולם. מעט הרושם שנשאר אחריו ביום אחרי פתיחת הפסטיבל מתפוגג עם הקרנתו של עוד סרט בתחרות הרשמית העוסק בשלישיית שוטרים, "עלובי החיים", שמציע סיפור רלוונטי, חברתי ואינטנסיבי במיוחד. מצד שני, כל פסטיבל צריך אדם דרייבר בשביל המזל הטוב.