בסצנה הכי פחות משכנעת בסרט בחור ובחורה בני זמננו נפגשים על ספסל מול ציורי שושני המים של קלוד מונה במוזיאון האורנז'רי. מה שלא משכנע זה שהם יושבים שם לבד, ואינם מוקפים בהמוני תיירים חמושים במצלמות, כפי שהציורים האלה נראים במציאות.

>> תעודת כבוד: 9 סרטי דוקו מעולים שכדאי לראות בפסטיבל דוקאביב
>> טעם של בינג׳: אם כבר למסחר את ״מלחמת הכוכבים״ אז שיהיה ככה

זה שקר קולנועי מקובל, והוא תמיד קצת מעצבן אותי, משום שהוא מתכחש לתסכול המוכר הנלווה לביקורים במוזאונים מפורסמים, ובאופן ספציפי לניסיון חסר הסיכוי להתייחד עם יצירות אמנות מפורסמות. אבל בסך הכל סרטו של סדריק קלפיש הוא פנטזיה נעימה על תקופה מעניינת בתולדות האמנות הצרפתית, והסצנה הזו היא בעצם חלק מהפנטזיה. היא נועדה לתקן את הטעם החמצמץ שמותירה סצנת הפתיחה הקריקטוריסטית, שבה דוגמנית מצטלמת על רקע אותם ציורים ולא מרוצה מחוסר התאמתם לצבע שמלתה.

"צבעי הזמן" נע לסירוגין בין שתי תקופות. בהווה – שלושים קרובי משפחה רחוקים שלא הכירו זה את זה מגלים שהם היורשים של בית בנורמנדי שנסגר ב-1944, וארבעה מהם מתנדבים לבקר בו ולאשר את מכירתו לחברה שמתכוונת לבנות במקומו מרכז קניות. הארבעה מוצאים בבית תצלומים ישנים, מכתבים וגם ציור שנראה אימפרסיוניסטי, ומחליטים לחקור את תולדות המשפחה.

בעבר – הסרט עוקב אחר אדל בת ה-21, שב-1895 נוסעת לפריז לחפש אחר אמה שעברה לעיר האורות כשהיתה היתה בת שנה, והשאירה אותה עם סבתה בכפר. כמו צאצאיה, גם אדל בעצם עוסקת בחקירת העבר, ומנסה לגלות מי היה אביה. לצד סיפורי החקירה, התסריט אורג עוד מיני הקבלות משועשעות בין אירועים שהתרחשו בזמנים שונים.

פריז של 1895 הם המקום והשנה שבהם נולד הקולנוע, והסרט מתייחס לכך כבדרך אגב. הוא עסוק יותר באמנות הציור שהמציאה את עצמה מחדש כעשרים שנה לפני כן, בתגובה להמצאת הצילום. בדרכה לפריז אדל פוגשת צייר וצלם צעירים ונחמדים שמתווכחים ביניהם אם עוד יש בכלל צורך בציור (הוויכוח הזכיר לי את המהומה שחולל טימותי שאלאמה, כשדיבר על אופרה ובאלט כאמנויות מתות). הם גם עוזרים לאדל למצוא את מקומה בעיר.

פריז של המאה ה-19 נראית בסרט כמו ציורים אימפרסיוניסטיים, ובעיני זה אחד השימושים היותר מוצדקים ב-CGI (גרפיקה ממוחשבת). עם זאת, השימוש בטכנולוגיה חדשנית לשחזור העבר הוא מעין סתירה של הנושא המוצהר של הסרט. כי באופן ברור אנחנו אמורים להתנגד לרעיון של הרס הבית הישן בשדה לטובת בנייה של עוד מקדש קפיטליסטי. התרפקות דומה על שימור העבר היא תמה חוזרת בסרטים רבים, בהם "חמש שניות" האיטלקי, שמוצג גם הוא בקולנוע לב. נקודות המוצא של שני הסרטים דומות מאוד, אף שהם מתפתחים באופנים שונים.

את אדל מגלמת סוזן לנדון, שנראית כמו שילוב של השחקנים ונסן לנדון וסנדרין קיברלן, שהם לא במקרה הוריה. היא לוכדת את העין בשמלתה האדומה וכובשת את הלב בחיוך הביישני הנלווה לנחישותה. פול קירשר, שמופיע לצידה בתפקיד הצייר הצעיר אנטול, הוא בנם של אירן ז'אקוב וז'רום קירשר. איני יודעת אם הליהוק של צאצאים של שחקנים מפורסמים נועד להעשיר את התמה של הסרט, או שהם לוהקו אך ורק בשל חזותם וכשרונם, אבל זה עובד יפה. שחקנים ותיקים ומוכרים יותר כססיל דה פרנס, ונסן פרז ואוליביה גורמה מעטרים את הסרט בתפקידי משנה.

הדינמיקה בין ארבעת בני המשפחה שמתוודעים זה לזו בסיפור המסגרת סימפטית ומשכנעת, והתסריט משלב גם התייחסות קלילה לאמנות הדיגיטלית של הרגע, שמצטלמת על רקע שכיות החמדה של העבר (הזדמנות לשלב שיר יפה של פום, שמופיעה בסרט בתפקיד זמרת מתחילה). אך העניין המרכזי הוא ללא ספק הפנטזיה על פריז של שלהי עידן האימפרסיוניזם, כולל ביקור משמח עין בגינה של קלוד מונה בז'יברני.

קלפיש הוא אחד הקולנוענים הצרפתיים היציבים והלא מפתיעים מזה יותר משלושים שנה. מאז "כל אחד מחפש את החתול שלו" הזכור לטוב מ-1996 הוא מרבה לספר על קבוצות של אנשים שמתאחדים לצורך משימה משותפת. לפעמים סרטיו מתנחמדים עד כדי סתמיים ("בחזרה לבורגנדי"), אבל הפעם הוא יצר סרט באמת נחמד.

3.5 כוכבים
La Venue de l'avenir בימוי: סדריק קלפיש. עם סוזן לנדון, זינדין סוליימן. צרפת 2025, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע צרפתי
• סרטים מומלצים