זה לא אסקפיזם: ישראל מתפרקת לצבעים במופע אומנותי מרהיב

מי שמכירה את משנתי כבר יודעת שאם יש דבר אחד שמעצבן אותי בחודשים האחרונים (בסדר, חוץ ממיצב/מיצג) הוא שמגדירים אמנות (או תרבות בכלל) כאסקפיזם. המצב חרבנה. בזה אין ספק. אנחנו לא יכולים להיות שקועים בו 24/7. גם בזה אין ספק. האם זה אומר שאנחנו יכולים להמלט ממנו לגמרי, ולו לכמה דקות? התשובה היא לא. ואנחנו גם לא באמת צריכים לנסות.

>> הביטו אל המחר: 22 תערוכות להתבונן איתן פנימה בסופ"ש

אנחנו חיים כאן ועכשיו, וזה כולל הכל מהכל: כעס, דיכאון, אבל, ייאוש, שמחה, צחוק, התרגשות ויופי. נכון שהמינונים קיצוניים, אבל זה לא אומר שכשאנחנו לרגע מתבוננים ביצירת אמנות או צופים בסדרה מטופשת בנטפליקס, אנחנו צריכים לתרץ את זה בצורך שלנו בבריחה. אין לאן לברוח, הכל נמצא איתנו כל הזמן, וכל יצירה שנתבונן בה, סדרה שנצפה בה או שיר שנקשיב לו יהדהדו את זה. לא מאמינות לי? תבדקו בעצמכן.

לי אישית יוצא לבדוק את העניין כל הזמן, אבל הפעם, כמקרה מבחן, בדקתי את העניין במסגרת התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון – "צבע". על פניו, מה כבר יכול להיות בה? מעצבים, מעצבות, אמנים, אמניות, מאיירים ומאיירות – כולם ישראלים – שמשתמשים בצבע בפרקטיקה היומיומית שלהם, כל אחד ואחת בדרכו שלו. ובכן, יש בה יותר מזה.

את העבודה על התערוכה החלו האוצרים ליאורה רוזין ויובל סער (גילוי נאות: אחד האנשים שאני בקשר היומיומי הכי רציף איתם, שלא נאמר אחד האנשים שאמונים על פרנסתי) לפני כשנה. טרום מלחמה, טרום חטופים, טרום הטראומה הקולקטיבית הכי אינטנסיבית שחווינו (ואיך ננסח זאת בעדינות, התחרות קשה).

כמו הרבה דברים שתוכננו לפני והתבצעו אחרי – היו כמובן התלבטויות, תהיות וחששות אם לשנות ומה לשנות. ההחלטה שהתקבלה (ובצדק) היא לא. לא לשנות את הבריף למשתתפים, לא לשנות את תתי הנושאים שבהם מתמקדת התערוכה. כן לתת ליוצרים וליוצרות את האפשרות להביע את המקום ואת הזמן שמתוכו הם יצרו בעבודות; ובהתחשב בעובדה שרוב העבודות נעשו במיוחד לטובת התערוכה – הן רובן נוצרו בתשעה החודשים האחרונים.

 

התערוכה נחלקת לכמה קטגוריות. התצוגה בגלריה התחתונה היא כזו שעוסקת בקשר בין צבע וחומר, ומציגה עבודות של יוצרים שבוחנים כיצד מתהווה צבע דרך טכנולוגיות עכשוויות וחדשניות, אבל גם כאלה מסורתיות. העבודה שמקבלת את פני הקהל בגלריה התחתונה של המוזיאון היא עבודת וידיאו, או אולי סרט תיעודי, שיצרו דן פרץ ואיליה מרכוס.

הם מתעדים בצורה דוקומנטרית אך מחרמנת להפליא כמה מהיוצרים והיוצרות שמציגים באותו החלל, ממש מאחורי מסך ההקרנה, בתהליכי העבודה שלהם. דיזיין-פורן ברמה הגבוהה ביותר, וההחלטה להציב אותו בכניסה לתערוכה היא מאוד נכונה, כי היא מעוררת בנו את הצורך להמשיך ולגלות עוד על אותם תהליכי עבודה (או להתפלש בחומר קרמי. מה שבא קודם).

הגלריה העליונה והמרכזית בוחנת את הקשר בין צבע לצבעוניות ומוצגות בה עבודות שממחישות איך סביבה וחוויה נוצרות באמצעות צבעים. ברמת הטכניקה, יש בה הכל – מהלואו טק הבסיסי ביותר ועד בינה מלאכותית שנוכחת בתערוכה לאורך כל הדרך, מעצם היותה תערוכת עיצוב שמוצגת בשנת 2024, עידן שבו בינה מלאכותית היא כלי שבו עובדים מעצבים בדיוק כמו פוטושופ או תבניות סיליקון.

 

 

חברת העיצוב והאסטרטגיה Designit TLV מציגה פרויקט שבמסגרתו לימדה את הבינה המלאכותית לייצר מארג צבעוני עבור טקסטים ישראלים שונים – מהתקווה ועד "היא רק רוצה לרקוד", כך שכל מילה באה לידי ביטוי בצבע אחר ש"נמרח" על גבי משטחים גדולים. משהו בגילוי הזה בכל פעם מחדש של הטקסט, שבא הרבה אחרי שמגלים את הצבע, מחבר אותנו כצופים ממקום אחר לגמרי לדימוי הוויזואלי שאנחנו רואים. מבין כל הצבעוניות האינטנסיבית והכמעט-מפוקסלת שמרכיבה את הפרויקט, יש עבודה אחת שמציגה משטח שלם אחד בצבע אחיד – צהוב. עכשיו חזרו שלוש פסקאות אחורה ונסו לנחש איזו מילה הוזנה למחולל הבינה המלאכותית שייצרה את הצבע הזה. 

בכלל, יש משהו במוזיקה, בשירים, בתרבות פופולרית ברמה הכי בסיסית שלה שמחבר אותנו לרגש ממקום אחר. גם בתור מישהי שניזונה, מתרגשת וחושבת בעיקר דרך פילטר של דימויים ויזואליים – הזיהוי המיידי, אפילו בראש, של "אין לי ארץ אחרת", מנגן לי (תרתי משמע) על מיתרים אחרים. זה גם מחבר אותי לעבודה נוספת, אולי הכי מרגשת בתערוכה: "אנחנו בצבע" של נורית קוניאק וטל בלטוך, עבודת וידיאו באורך של 9 דקות, שאם עשיתם את המאמץ והגעתם לראות את התערוכה, תעשו טובה (בשבילי) – ותצפו בה במלואה. בלי ספויילרים.

 

 

עוד שני חללים זורקים אותנו למקומות ולצבעים אחרים לגמרי – מעבדת העיצוב שמוקדשת לילדים אבל גם מבוגרים יעופו בה על החיים שלהם, עברה השתלטות בידי המאייר נדב מצ'טה שיצר במשך שלושה שבועות ציור קיר אחד ענקי לצד אובייקטים מעץ שמבוססים על איורים והזדמנות להשתתף בעבודה בעצמכם באמצעות צביעה על חלונות הגלריה.

המסדרון ההיקפי דן בקשר שבין צבע לתרבות, ומציג עבודות אמנות, עיצוב, או פריטים שימושיים שהצבע בהם הוא סימבולי – מלווים בהסברים כמובן. לכן אם תמיד רציתם לדעת למה אומרות שחתול שחור מביא מזל רע (פוגעני בעיני, איך חתול יכול להביא מזל רע) או למה הצבע של מכבי חיפה הוא דווקא ירוק – זה המקום שיגלה לכם את התשובות. גם עפרה עולה מתישהו, וגם היא מתחברת לנו לזמן ולמקום, למרות שהזמן והמקום שבו הדברים אמורים הוא שנת 1983 על במת האירוויזיון במינכן.

 

"צבע" היא, באופן טבעי ומתבקש, תערוכה צבעונית. היא גם תערוכה ישראלית מאוד. צבע הוא בהרבה מקרים עניין שמתקשר אסוציאטיבית לרגשות כמו שמחה או אושר, וכמה שיותר צבעים מרגיש לנו יותר שמח. היום, ישראל 2024, הרבה צבעים מרגישים גם כמו עוד דברים. הם מרגישים שמח אבל הם מרגישים גם עצוב, ומכעיס, ומדכא ומייאש. כי הגדולה של תרבות ושל אמנות היא שאנחנו צורכים אותה מהמקום ומהזמן שבו אנחנו נמצאים, ואנחנו לא יכולים, כמה שננסה – להיות עכשיו בשום מקום אחר ובשום זמן אחר, מלבד כאן ועכשיו.
"צבע", מוזיאון העיצוב חולון, גולדה מאיר 6. מחמישי (18.7) בערב, ועד ה-21.12.24. לפרטים וכרטיסים