הסדרה המוזרה הזאת היא אחת מחוויות הצפייה המיוחדות של 2024

לכל אחד היה רגע שבו הוא הרגיש שמגיע לו משהו טוב יותר ממה שהחיים האלה סידרו לו. זו תחושה לא קלה, כי כשאתה מרגיש אותה אתה בעצם מכיר בכך שהחיים שתכננת לעצמך לפני עשר שנים, והחיים שיש לך עכשיו, שונים בתכלית אחד מהשני. אלה מחשבות שיכולות לשבור בן אדם, אבל הן גם מחשבות שיכולות לשלוח אותנו למסע של גילוי עצמי קורע מצחוק וזה מה שקורה לוויליס וו בסדרה החדשה של דיסני+ (ויה Hulu), תחת הפקתו של טאיקה וואיטיטי, "צ'יינה טאון מבפנים".

>> "ארץ נהדרת" שוב נכנעה לערוץ 14. וזאת אפילו לא הבעיה הגדולה שלה
>> מי שרוצה להציל את השידור הציבורי יצטרך להציל קודם את המדינה

הגיבור שלנו הוא וויליס וו אותו מגלם ג'ימי או. יאנג, לראשונה בתפקיד ראשי משמעותי. וויליס הוא מלצר במסעדה סינית בצ'יינה טאון שרק רוצה להיות מישהו ולעשות משהו עם חייו הדלים. כשהבלשית לאנה לי (קלו בנט) נכנסת למסעדה, הם מחליטים לשתף פעולה כדי למצוא את אחיו, ג'וני, שנעלם באופן מסתורי ומן הסתם לחשוף קנוניה גדולה יותר. תוך כדי השתלשלות האירועים אנחנו רואים על המסך כל מיני דברים מוזרים – שינויי תאורה, קפיצות זמן, זוויות צילום פחות הגיוניות. לפחות בפרקים הראשונים לא ברור בדיוק במה אנחנו צופים – האם זו פארודיה על ז'אנר סדרות השוטרים? האם הכל קורה בראש שלו? עד הרגע האחרון השאלות האלה לא ממש ברורות. 

ואכן, ממבט חטוף בסדרה אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בפארודיה. מי שנותנים את התחושה הזאת הם צמד הבלשים ביחידה לפשעים בלתי אפשריים – שרה גרין (ליסה גילרוי) ומיילס טרנר (סאליבן ג'ונס), שמנסים להביא לסיומה של מלחמת הכנופיות בצ'יינהטאון. הם מספקים את מיטב הקלישאות של שוטרים אמריקאיים: מאה אחוז מהתיקים נפתרים, יש להם משחקי מילים על קורבנות רצח, ורק הם יכולים לפתור את כל המקרים הקשים הללו. למרות שזה נראה כמו פארודיה ומרגיש כמו פארודיה, הסדרה לוקחת את עצמה ברצינות וגורמת לצופה להרהר כל הזמן אם הדברים שהוא רואה אמיתיים ואפילו לערער על עצם קיומו של הגיבור. 

ככל שמתקדמים בסדרה, האלמנטים המטא-טלוויזיוניים שהזכרתי קודם מתחזקים והופכים לבולטים יותר, אבל ברגעיה הראשונים של הסדרה זה מוזר ומרגיש כמעט כמו תיאטרון. במקרה כזה, מציאת הצדקה לכך היא דבר שיכול לחזק את היסודות או פשוט להחריב אותם לגמרי. אם זאת הייתה בחירה סגנונית נטו הייתי מעריך את זה, אבל זה חלק בלתי נפרד מהסיפור, ולכן הפחד מ"הטוויסט הגדול" רק הולך ומתגבר לאורך הסדרה, כי הסיכונים עולים וזה יכול להיות או מאכזב מאוד או מספק מאוד, ובמקרה הגרוע ביותר: סתמי מאוד. זה לא המצב ב"צ'יינהטאון מבפנים" ומתברר בסוף שזה היה סיכון ששווה לקחת, כמו גם הצפייה בסדרה כולה. 

בצפייה ראשונית גם אני מצאתי את עצמי תוהה "מה לעזאזל קורה כאן?", ולוקח קצת זמן להיכנס לשפה שיצר צוות היוצרים. זאת סדרה משונה ולא תמיד ברור מה קורה בה ומה החוקים של היקום הזה, אבל ברגע שהעלילה מתחילה להתניע ומתרגלים לזה היא הופכת לאחת מחוויות הצפייה המיוחדות והמהנות ביותר של השנה, במיוחד כשמכירים את הדמויות החביבות שמקיפות את וויליס וו, כמו אביו של וויליס (מאסטר לקונג פו בדימוס) או פאטי, חברו הקרוב ביותר של וויליס שהופך בעל כורחו למלצר הכי גרוע והכי אהוב בצ'יינה טאון.

למרות היותה סדרה ששייכת לתאגיד הענק דיסני, היא לא חוסכת בביקורת צולבת על עולם הטלוויזיה ומייצרת איכות טלוויזיונית לא מתפשרת. במוזרותה, "צ'יינה טאון מבפנים" מזכירה את "נאמנות כפולה", סדרת הריגול הסאטירית של HBO, אך היא גם מצליחה לעמוד בפני עצמה בזכות סיפור מעניין שלא מפסיק להתפתח, ליהוקים מדויקים להפליא והמון לב שהושקע בתוך הסדרה.

"צ'יינה טאון מבפנים" היא יצירה מוזרה ביותר – בכל זאת טאיקה וואיטיטי הוא אחד המפיקים, מדובר על במאי שעשה סרט על היטלר בתור חבר דמיוני – והיא גם סדרה ממש טובה. קל להתחבר אל הדמויות, לעלילה יש פוטנציאל להחזיק לפחות שלוש עונות והצפייה מהנה להפליא. בכל פעם שאטי נותן חרא שירות או שוויליס הופך לבלתי נראה בעיני הסובבים אותו אני אוטומטית עובר לצד שלהם, וכל זה מבלי ששכחו להכניס גם את הפגמים בכל הדמויות. זאת סדרה מאד שלמה, אך גם מלאה בהתרחשויות. הפרקים הראשונים יכולים אולי להרתיע מעט, אבל תסמכו עליי, כדאי להישאר.