הזמנו לא מעט משלוחי אוכל השנה. כזאת התרסקות לא הייתה לנו
הטעם המר בסוף הארוחה מצפרה היה אולי קשור לאוכל, אבל הרבה יותר לחוויה ולמחיר. שנה אחרי שהקורונה נכנסה לחיינו, אין שום הצדקה למשלוח כל כך מחופף שאחראי לכל כך הרבה כשלים במנות
אכזבה. תחושה איומה של קורבן תרגיל עוקץ. גילוי עצמי איך זה לצאת פראייר. אין דרך אחרת לתאר את התחושה שחשנו בסיום הארוחה מ"צפרה". וחשוב הפעם להתחיל ישר מהשורה התחתונה כדי שלא יהיו ספקות, ושגם אם פה ושם יהיו מילים טובות (מעטות, אך קיימות) אסור שהן יבלבלו. בשנה האחרונה, הזמנו לא מעט משלוחי אוכל. כזה עוד לא היה לנו. ושאנחנו אומרים "כזה" אנחנו מתכוונים ללא מוצלח, מזלזל, בלי שום חשיבה על העובדה שמדובר במשלוח ומחירים שלא קשורים לכלום. וכשמדובר במסעדה שמתומחרת ברף העליון כמו צפרה, זה אפילו יותר מרגיז ומבאס.
התחלנו עם התחלנו עם ביף ג׳א מו, זוג לחמניות מאודות עם בקר. על פניו מנה סימפטית שקשה לפשל בה. בפועל זאת הייתה תאונת שרשרת עצובה שהצליחה לדרוך על כל מוקש אפשרי בדרך. הלחמניות, שנדבקו לאריזת הקרטון הלא מוצלחת, היו ספוגיות לחלוטין מהרטבים, שאף אחד לא חשב שאולי כדאי לשלוח בנפרד. לא שזה היה משנה הרבה, כי הבקר סבל מעודף מתיקות ברמה של ציפי שביט בפסטיבל שירי ילדים.
משם, עברנו לפופקורן שרימפס. למרות הפתיחה הצולעת באנו לכאן די רגועים. אנחנו מכירים את המנה, אנחנו אוהבים אותה. כבר הוכחנו בעבר שאנחנו מסוגלים להתקיים עליה כאב מזון. אבל שום דבר לא הכין אותנו לפתיחה של הקופסא. על אוסף עלי חסה מהוהים, שנדמה שראו שנים – שלא לומר עשורים – טובים יותר, ישבו מה שנדמה היה לנו שהוא פופקורן שרימפס. קשה להתחייב על זה כי מישהו, יסודי מאוד לצערנו, טרח להטביע אותם בכמות מוגזמת של רוטב טוגארשי.
אין שום סיכוי, שמישהו מהאנשים של צפרה ישב בבית, הזמין את המנה הזאת, ראה את הפרזנטציה המביכה, טעם את חתיכות הבצק שאיבדו כל שריד של פריכות, ניסה ללא הצלחה לחוש בטעם השרימפס מבעד להררי קרם הטוגארשי ואמר לעצמו "ואללה, זה מה שהתכוונו". מה שמשאיר שתי אופציות: או שהם לא ניסו להבין איך המנה הזו עוברת במשלוח או שהם מבינים ולא אכפת להם.
הביג איי טונה פיצה הייתה שיפור, לא שזה הישג גדול אחרי כזו פתיחה. הקונספט הכללי חביב – צ'אפטי פריך שעליו שכבת עגבניות דקה, חתיכות טונה נאות שהרגישו טריות, עם אוסף עלים ופרחים מלמעלה ועם שפריצים של רוטב חביב במרקם מיונז. מעבר לבלגן בעיניים, זה דווקא עבד. לפחות במקומות שבהם הרוטב לא הגיע לצ'אפטי והפך אותו לרוטט וחסר קרנצ'יות. על ה"גנרל צ'או", מנת פרגית בטמפורה, נבקש שלא להרחיב. לא ברור מה המנה הזו ניסתה להיות, היא כשלה באופן מוחלט. גם פה, הרוטב בקופסא הרג את הטמפורה, חיסל את הפריכות והפך את כל האירוע למנה היחידה שאף אחד לא רצה לקחת ממנה עוד. וחוץ מזה, עד עכשיו עוד לא ברור לנו מה הייתה מטרת הקרוטונים וכדורוני האורז הפריך שמישהו החליט לפזר מלמעלה.
הבאלי ביף הייתה המנה הטעימה ביותר בארוחה. היא כוללת בשר שורט ריב פרוס ברוטב שמזכיר קארי. הבשר היה עשוי נהדר, והרוטב, שם נמצא בסיס הטעם, באמת עשה איתו חסד. יחד איתה הגיעו שתי עוגות אורז עם מילוי לא מובן ולא אסטטי. באמת לא משהו שהייתי רוצה להיזכר בו שוב. אבל הבעיה האמיתית כאן הייתה המחיר. אין אף מנה זולה בצפרה, אבל זו מופרכת אפילו בדרגים האלו. 164 שקלים עבור מנת בשר קטנה יחסית דורש סיבה ממש טובה. כאן לא הייתה אפילו התחלה של סיבה בינונית. אפילו כלי משלוח שהוא קצת יותר מ"הנה פלסטיק שקנינו בזול, קח את האוכל ושתוק" לא טרחו לארגן. כל מה שהגיע איתה זו תחושה של מי שנפל קורבן לשיטת מצליח.
ואם זה לא הספיק הגענו אל "אטריות הזהב". נשבע לכם שככה קוראים לזה בתפריט. ודי ברור שהשאלה הבאה שלכם תהיה "מה בדיוק זהב באטריות אורז, שמוקפצות ברוטב כל כך פשוט עד שאני יכול להישבע שבת12 שלי מכינה כמוהו פעמיים בשבוע לארוחת ערב, עם פחות פטריות וירקות מהגרסה הביתית שלנו"? והתשובה תהיה – המחיר כמובן. כי מה יותר הגיוני מלקחת 93 שקלים על מנה שאם הייתם קונים אותה בדוכן האסייתי בקניון, בשליש מחיר, עדיין הייתם מתאכזבים מהתמורה למחיר.
הטעם המר בפה בסוף הארוחה היה אולי קשור לאוכל, אבל הרבה יותר לחוויה ולמחיר. שנה אחרי שהקורונה נכנסה לחיינו וכולנו עברנו לנוהל Wolt, אין שום הצדקה למשלוח כל כך מחופף ולא מקצועי שאחראי לכל כך הרבה כשלים במנות. ועדיין שום דבר לא מתחרה בחוצפה של מי שהחליט לתמחר את המנות. הפער בין רמת התמחור המוגזמת לבין רמת האוכל והאופן שבו הוא הוגש היה כל כך גדול שלא היה מדובר בסתם נפילה. זאת ההגדרה המילונית להתרסקות.
צפרה, יגאל אלון 96, 22:30-12:00, 03-6240044, משלוחים בוולט
ביף ג'א מו – 92
פופקורן שרימפס – 68
ביג איי טונה פיצה – 82
באלי ביף – 164
ג'נרל צ'או – 96
אטריות הזהב – 93