הרבה אנשים השפיעו עלי ועל עבודתי במהלך שלושים שנות קיום הלהקה – לטוב, ולפעמים גם לרע. אבל רק חלק מהרגעים האלה התגלו בדיעבד כבעלי משמעות אמיתית, כאלה שעיצבו לא רק אותי, אלא את הדרך שבה קולבן דאנס הפכה למה שהיא היום. אלה היו שאלות. שלוש שאלות שנשאלתי, בפרקי זמן שונים, על ידי נשים שהכירו אותי מקרוב – ושהתשובות שחיפשתי להן שינו את כיוון חיי.
>>בקרוב: משמר קהילתי להט"בי נגד אלימות בשדרות רוטשילד

השאלה הראשונה נשאלה בתקופה שלאחר פירוק להקת תמר, שניהלתי בשנותיה האחרונות. "למה אתה לא מקים להקה חדשה?" שאלה אותי מישהי, שלימים הפכה לחלק מהלהקה שהקמתי. לא הייתה לי תשובה. "את יודעת כמה זה קשה?" עניתי. צריך רקדנים, מקום לעבוד בו, כסף לתלבושות ולתאורה, צוות טכני. על שכר בכלל לא חשבתי – זה נראה לי רחוק מכל מציאות. אבל השאלה הזאת המשיכה לנקר בי: למה בעצם לא להקים שוב להקה? אבל עברה עוד שנה לפני שהעזתי להתחיל את המסע הזה מחדש.

השאלה השנייה הגיעה מאשתי דאז. היא ראתה אותי ממלא בו-זמנית את כל התפקידים שיש: מנהל אמנותי ומנכ"ל, משווק ומוכר, כוריאוגרף ומנהל חזרות, נהג ורקדן ואחראי ניקיון – One Man Show בכל מובן של המילה. יום אחד, כשישבתי שוב ליד שולחן האוכל שהיה גם המשרד שלי, היא עצרה מאחורי ושאלה בקול שחלקו הזדהות וחלקו כאב: "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?אתה חושב שזה כדאי לך?" גם על השאלה הזאת לא הייתה לי תשובה. אילו ידעתי אז מה שאני יודע היום, הייתי מקפל את המחברת – כן, עבדתי אז עם מחברות, שרק שנים מאוחר יותר הועברו למחשב נייד, וחלקן מצאו לאחרונה את דרכן לארכיון ספריית המחול בבית אריאלה – וסוגר את הלהקה שבקושי נפתחה.

אבל זה לא מה שעשיתי. בפנים אמרתי לעצמי: ניתן לזה הזדמנות ונראה לאן זה לוקח. לשמוט אפשר תמיד. בדיעבד אני יודע שאני לא שייך לסוג האנשים שיודעים לשמוט. בוודאי לא דברים שיש להם חלק ממני. והיום אני גם יודע את התשובה לאותה שאלה: כן, עם סימן קריאה. כי המסע הזה דומה לא מעט לטיפוס האינסופי של סיזיפוס. אני סוג של סטארטאפיסט שיודע מראש שגם אם הטיפוס יצליח, אקזיט לא יהיה – כסף לא ארוויח, ומה שישאר איתי הם הזיכרונות. שלי, ושל הקהל שבחר לצאת למסע הזה יחד איתנו. אבל המסע הזה נותן לי משמעות. לחיים החד-פעמיים שהוענקו לי.

השאלה השלישית הגיעה לפני כחמש עשרה שנה, מבת זוגי. היא עקבה זמן קצר אחרי הדרך שבה אני והלהקה מתפקדים בעולם, ואז אמרה: "אתה דומה ליצרן רהיטים שמייצר ומאחסן הכל במחסן ענק – בלי לקוחות שיקנו.זה מה שאתה רוצה?" שאלה זו כפתה עלי שנים של לימוד. והאמת? גם גילוי עניין אמיתי בשיווק, מכירות, יחסי ציבור ורשתות חברתיות. פתחה בפניי דלתות לעולם "האמיתי" – עולם שמידת החשיפה שלי אליו הייתה עד אז רק במידת ההכרח. במהלך שלושים שנות קיום הלהקה היו עוד שאלות רבות שעיצבו אותי ואותה. אבל לשלוש האלה יש מקום מיוחד. שלוש שאלות שממשיכות לשמש מצפן – בדרך הארוכה, הפתלתלה, והנפלאה שבה אנחנו הולכים. וכמובן… תודה לשואלות.
להקת קולבן דאנס תציין 30 שנות יצירה באירוע מיוחד תחת הכותרת The Pulse (14.6,י18:00, בבית אריאלה, שאול המלך 25, תל אביב), שיכלול התכנסות מיוחדת, מיצב אמנותי, הקרנת סרטון מתוך חומרי הלהקה, ושיחה עם יוצרים ואנשי תרבות בהנחיית רוני קובן.לפרטים נוספים

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• ריקוד
• מחול
• קולבן דאנס