בקיץ 2023 לא העלתי בדעתי את ה-7.10, אבל חשבתי על הטיטאניק

>> אמיר קולבן הוא הכוריאוגרף והמייסד של להקת קולבן דאנס, ובשבוע הבא (שלישי 14.1) הם מעלים יחדיו בבכורה בסוזן דלל את המופע DUO עם שתי יצירות חדשות ורלוונטיות במיוחד למצב "אדי" ו"סיפורי סבתא", צמד יצירות שהן קריאה נוקבת להשתחרר מהעיוורון, לראות את המציאות ולהתמודד עם המשבר החברתי-פוליטי שבו אנו נמצאים וקריאה למבט מפוכח על המציאות ולמצוא בה גם נחמה ותקווה. עוד פרטים והזמנת כרטיסים כאן

>> איגי דיין כתב את אחד הספרים המפתיעים של השנה. בטלפון שלו
>> 24 שעות של וידויים חושפניים: בת שבע מכניסה את זה הביתה

אין רגע משמח ומדאיג עבורי כיוצר מחול כמו בכורה.
אי הוודאות שמלווה את היציאה לאוויר העולם של כוריאוגרפיה חדשה גורמת לנשימה להיות מואצת, כאילו אני נמצא באזור סכנה. כבר יותר מארבעים שנה אני חוזר שוב ושוב לאזור הסכנה הזה כדי להעלות עם להקתי, להקת קולבן דאנס, יצירות חדשות שמנסות לתפוס את תמצית הרגע הנוכחי כפי שהוא נראה בעיני. וב-14.1.25 אני מעלה בבכורה עם להקת קולבן דאנס את DUO בסוזן דלל בתל אביב.

DUO הוא מופע אחד שמחולק לשתי יצירות שמשלימות זו את זו: "אדי" ו-"סיפורי סבתא". הן משקפות שני צדדים של המציאות הישראלית העכשווית: האחת נעה מריקוד סוחף ואנרגטי אל מעמקי הייאוש,  והשנייה פותחת בקריאה לעזרה ומגיעה לפסגות של אמונה בקיומה של דרך שמציעה תקווה.  

היצירה הראשונה, "אדי", היא יצירה טעונה המתמודדת עם מה שאני מכנה "העיוורון האישי והחברתי שלנו". היצירה מבוססת באופן חופשי על סיפור טביעתה של ספינת הטיטאניק, אשר לדברי מתכנניה היתה אמורה לעמוד בכל סערה בים. קשה היה לי לא לראות את הדמיון שבין ההתעלמות מסכנת הקרחון שהטביע את הספינה לבין ההתנגשות הבלתי נמנעת עם המציאות שהביאה לנו את אירועי שבעה באוקטובר ואת המשבר הפוליטי בישראל.

ולא, "אדי" היא לא יצירה פוליטית-חברתית, אלא יצירה שנוגעת בגעגוע עמוק לארץ אחרת, זו שאולי לא הייתה קיימת מעולם אלא רק בדמיוני, והתרסקה לאלפי חתיכות במציאות העכשווית. 

כשהתחלתי ליצור בראשי את "אדי" בקיץ 2023 לא יכולתי להעלות בדעתי את אסון השבעה באוקטובר ואת זוועות המלחמה שבאה בעקבותיו. אבל תחושת האסון הקרב מילאה אותי והזינה את המחשבות שהובילו אותי לטיטאניק. כשהגעתי לסטודיו בראשית 2024 כדי לעבוד עם קולבן דאנס על היצירה, היינו כבר כולנו עמוק עמוק במלחמה בלתי נגמרת ובחרדה בלתי פוסקת לגורל החטופים. 

ולמרות שהיצירה "אדי" לא עוסקת ישירות לא בזה ולא בזה, לא יכולתי לברוח מהאווירה שמלווה אותנו גם כעת, והיא שימשה גם מקור השראה וגם ריפוי חלקי לעולם הבלתי נתפס שאליו שקענו. 

בניגוד להרבה מבני דורי, הייתה לי סבתא והיו לה סיפורים מרתקים על חייה בשנים הקשות של מלחמת העולם השנייה, ועל תקופת חייה בברית המועצות בשנים שלאחר מכן. אבל אני לא יכולתי לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון. כי מנוחה זלדה סבתי לא דיברה עברית עד יומה האחרון. למרות שהיתה אשה חדה ומשכילה, אפשר היה לתקשר איתה ברוסית, אידיש, ליטאית, אבל לא עברית. וכך לא נותר לי אלא לשמוע את סיפוריה מיד שנייה. וסיפורים בכלל, ועוד יותר מיד שנייה, נגועים כידוע באי דיוקים, הגזמות, הסתרת עובדות ואולי גם שקרים קטנים פה ושם. וכשהיינו אומרים פעם "זה סיפורי סבתא" התכוונו בדיוק לזה. 

"סיפורי סבתא" היא יצירה קצרה ומרגשת המורכבת מפסיפס של סיפורים קטנים ואינטימיים. בין הסצנות ניתן לזהות קריאות לעזרה, רגעים של מאבק לשחרור, והתמודדות עם אובדן. שירם המפורסם של החיפושיות "Let It Be" משולב בה, ומהדהד את סיפורה המיתולוגי של דידו המתחננת "Remember Me" בפני איניאס. למרות הכאב העולה מהיצירה, היא מסתיימת בנימה של תקווה גדולה. עיצוב התלבושות של עדי יאיר ל"אדי" והתאורה של אורי מורג משלימים את החוויה הויזואלית, בעוד שעיצוב התלבושות של חגית אביר ל"סיפורי סבתא" מוסיף נופך אופטימי ליצירה.

יחד, שתי היצירות מציעות מסע רגשי מורכב שנע בין פסגות של שמחה דרך עימות עם המציאות הקשה ועד למציאת נחמה בזיכרונות ובתקווה. הערב כולו מזמין את הצופים להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ולהאמין שיש דרך קדימה.