יש כבוד: הפעם נהנינו מ"קזבלן" כמו שלא נהנינו ממנו מעולם

בואו נודה באמת: "קזבלן" אינו סרט טוב. השחקנים נחמדים, אבל התסריט ילדותי והגיבור לא ברור. יוסף סימנטוב, המכונה קזה, ככל הנראה מתפרנס מגביית דמי פרוטקשן, כפי שהוא רומז כשהוא עצור בתחנת משטרה בחשד שגנב כסף. זה אמור להסביר מדוע כולם חוששים ממנו – מעבר לגזענות, שהיא נושא המחזמר – אבל יהורם גאון מגלם אותו כמו כלבלב חמוד (עם מבטא פסאודו מזרחי) ללא כל ניחוח של סכנה. ויש גם את העניין הזה שבשכונה הרעועה ביפו מתגוררים רק "כולנו יהודים" שעומדים להיות מגורשים מהמקום, ואף אחד לא מזכיר את מי שגורש משם קודם. 

>> נראה כמו 300 מיליון דולר: ב"גלדיאטור 2" יש הכל. חוץ מתסריט
>> לאונרדו דיקפריו חוגג 50: איך הפך הנער השברירי לדה נירו החדש

 

עם זאת, מרכיב אחד במחזמר הפך אותו לקלאסיקה ישראלית, ובעיבוד הקולנועי הוא זכה לטיפול הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת: דובי זלצר (כבר בן 93) הלחין מקבץ שירים נהדרים בסגנונות שונים – חלקם בטעם יווני, אחרים ג'אזיים סטייל המוזיקה שאייזק הייז כתב ל"שאפט", ויש גם שירים מחזמריים בסגנון "כנר על הגג" מצד אחד, ו"שיער" מצד שני. מנחם גולן, שהפיק וביים, דאג שהשירים יזכו לביצועים מושלמים, כל אחד ואחד מהם (וזה משהו שאי אפשר להגיד על ההפקה שרצה עכשיו ב"הבימה").

זה לא רק יהורם גאון, שניחן בקול שאין שני לו בעולם, אלא כל הזמרים בסרט, גם אלה ששרים רק שורה או שתיים. עליזה עזיקרי המהממת מקפיצה את הצופים עם ביצוע מסעיר ל"יפו", חוה אלברשטיין מפציעה בפסקול עם "אני כל כך פוחדת" (היא שרה במקום אפרת לביא המתוקה שאינה זמרת) וגם אתי גרוטס, אריה אליאס, אריה מוסקונה, משה הלל, מרגלית צנעני וצבי בורודו (המוהל) מפליאים בקולותיהם. וכשכולם שרים במקהלה את "כולנו יהודים" ואת "דמוקרטיה", ההרמוניות מושלמות והלב גואה יחד עם המצלמה הממריאה מעלה מעלה. 

הפן הזה של סרט הבורקס מ-1973 מקבל שדרוג סוחף באדיבות תזמורת המהפכה, בסדרת הקרנות חדשה שבה הזמרים על המסך מלווים בנגינה חיה על הבמה. בשנה שעברה התזמורת בניצוחו של רועי אופנהיים עשתה דבר דומה עם "הבהלה לזהב" של צ'פלין, עם הבדל אחד: הפעם המוזיקה המנוגנת אינה זהה לזו שבסרט, אלא היא עיבוד תזמורתי עשיר ומחוכם שעשה ירון בכר לתווים המקוריים של זלצר. הנגינה החיה מכוונת את תשומת לבם של הצופים גם לכך שבנוסף לשירים האהובים יש בסרט קטעי מוזיקה מצוינים המלווים סצנות דרמטיות.

כשאנחנו מגיעים למועדון הלילה, בסצנה שאינה מקדמת את העלילה וכל מהותה היא להרקיד את הצופים עם צמד להיטים בסגנון יווני, חלק מהנגנים על הבמה קמים לרקוד ולשתות אוזו, והקהל באולם מוחא כפיים בקצב ושר עם עליזה ויהורם "אך, אך, אך רוזה רוזה רוזה רוזה, את אהובה שלי". וזה כיף טהור.

מאז שנוסדה לפני עשרים שנה על ידי אופנהיים וזהר שרון, תזמורת המהפכה מאווררת נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בתחומי המוזיקה, הקולנוע והשירה. בדברי ההקדמה על הבמה, אופנהיים אמר ש"קזבלן" הוא "'סיפור הפרברים' הישראלי". זאת ודאי היתה השאיפה, אבל הכוריאוגרפיה של שמעון בראון אגרסיבית וגסה למדי (וגם הבחירה של המצלמה להתמקד בישבנים של נשים מפזזות), ומילות השירים, אף שנכתבו על ידי עמוס אטינגר, חיים חפר ודן אלמגור, אינן מן המיטב. זה בולט ב"יש מקום", שבו קזבלן מתרפק בנוסטלגיה על עיר הולדתו במרוקו, וברור שהשיר נכתב על ידי מי שמעולם לא היה שם.

אך גם אם לא לכך התכוון אופנהיים, יש דמיון מפתיע דווקא לגרסת ספילברג משנת 2021, שמיקמה את ההתרחשות בשכונה ניו יורקית הרוסה שתושביה נדרשים להתפנות ממנה. לצד המוזיקה, "קזבלן" משתבח באתרי הצילום הציוריים – הוא צולם בשכונת מנשייה שהריסת בתיה החלה זמן לא רב לפני כן. 

העותק שמוקרן על המסך מאחורי התזמורת זכה לאחרונה לשחזור שהשיב לו את מלוא תפארתו – מצלמת פאנאוויזיון הובאה במיוחד מאנגליה כדי אפשר יהיה לצלם בפילם 70 מ"מ, כמו שטרנטינו אוהב. אין לי מושג מאיפה הביאו את המנופים שמרימים באוויר את המצלמה, ולפעמים גם את התפאורה. בתחילת השנה צפיתי בעותק המשופץ של "קזבלן" בטלוויזיה. היה נחמד. ראיתי גם את ההפקה ב"הבימה" – היה פחות נחמד. בשבוע שעבר בבית האופרה בתל אביב, יחד עם המוני צופים מרוגשים, נהניתי מ"קזבלן" כמו שלא נהניתי מממנו מעולם. כרגע יש תאריכים לשלושה מופעים נוספים. יהיו עוד. 
>> "קזבלן: תזמורת המהפכה בקונצרט חי", 7.12 היכל אומנויות הבמה הרצליה, 18:00 ו-21:00; 20.12 האופרה הישראלית תל אביב, 13:00; עוד פרטים וכרטיסים כאן