האופרה "קיסר אטלנטיס" נכתבה ב-1943 בגטו טרזין, אך לא זכתה לעלות על הבמה בזמנה. רק 32 שנים לאחר מכן, באמסטרדם, הקהל צפה בציון הדרך הזה באמנות היהודית. לרגל 50 שנה לאירוע האופרה תעלה לראשונה בתרגום לעברית // המוזיקולוגית שושנה זאבי בטור מיוחד על הסאטירה הנשכנית שיצאה מהגטו
האופרה "קיסר אטלנטיס", פרי שיתופם של המלחין ויקטור אולמן והמשורר-צייר פיטר קיין, נכתבה ב-1943 בגטו טרזין. כאן נכלאו היהודים האמנים מאחורי חומות, חיו חיי רעב ועבדו בפרך; בערב הם שרו, שיחקו, רקדו וכתבו שירים ומחזות.שני היוצרים כתבו אופרה המתרחשת בממלכת אטלנטיס, ממלכה אבודה שנודעה בתרבותה הגבוהה. באופרה "קיסר אטלנטיס" הגיבור הוא הקיסר, השליט כל-יכול, המוציא פקודות להכחיד את קיומה הפיזי ולהשמיד את תושביה הכנועים.
אחת הדמויות בממלכת אטלנטיס היא המוות, דמות 'אנושית' (לכאורה) שמבינה כי סופה של האנושות קרב ובא. המוות מחליט לעצור את ההרג ולבלום את שגעון הגדלות של הקיסר השליט. לצידו של המוות פועל הרלקין, שידוע כליצן, הקורא תיגר על שליטים אכזריים ועל רודנים חסר מצפון. הרלקין והמוות, באופן מפתיע, מעלים בפני התושבים את רעיונות החופש והמאבק נגד הרוע.אל המוות ואל הרלקין מצטרפים זוג אוהבים, שאהבתם מתקיימת בלב ההרס שהקיסר משליט בממלכתו. למרות שזוג האוהבים נמצאים בשני עברי המתרס של מחנות יריבים, הם נאחזים באהבתם. אהבה שהיא הכוח המניע לעצירה של מעשי ההרג של הקיסר.
פיטר קין וויקטור אולמן, יוצרי האופרה, יודעים שאין בכוחם של זוג אוהבים להפסיק את מעשי השליט האכזר. משום כך הם בוחרים להעלות את דמות המוות למדרגתגיבור על:הוא היחיד שמסרב להביא למותם של החיילים והתושבים. הוא היחיד שמסוגל לכפות על השליט לוותר על החיים.ויקטור הציב את מוות במבט אירוני: מצד אחד, המוות הוא המושיע – הוא מציל את הממלכה מרודנות הקיסר. מצד שני, הוא גוזר את מותם של בני אנוש. המבט האירוני מתעצם כאשר כולם שרים בסוף האופרה את המנון הניצחון: "גדול המוות ומהולל/ את שמו לשווא לא תישא!" (תרגום הליברית: אסף לויטין). ולעומתו, ויקטור אולמן מסרב לקבל את גזר דין המוות, ומעלה באופרה את ניצחון רוח האדם, השר על גדולת אלוהים נוכח גזרת המוות. הוא מצטט את הכורל הגרמני, שעליו ביסס יוהן סבסטיאן באך את הקנטטה מס' 80: "אלוהים, אתה מבצרנו".
זירתהמוותנפתחת בדבריהכרוז: "שלום! שלום!" בתרגום העברי, (ובמקור: Hallo! Hallo!), אותה הוא מפנה לקהל – פיגורה לשונית הנושאת בחובה ברכה מועלית במוזיקה של אולמן כמוטיב של אבל ומוות. מוטיב שנלקח מתוך סימפונית אבל שנכתבה על ידי מלחין צ'כי, והוא מבטא את תחושת האבל של העם הצ'כי, שלא עלה בידו להיאבק למען חירותו אל מול הכיבוש הגרמני.לצד קולו המכני של הכרוז, נשמע קולו המנוכר שלהרמקול, שליחו של הקיסר, המודיע על ההתקדמות במעשי ההרג, שהקיסר פוקד על חייליו הנאמנים לבצע בלי להשאיר כל סימן וזכר למעשיהם; אל הקול המכני של הכרוז והרמקולמצטרף צבע קולו הגבוה (מצו-סופרן) שלהמתופף, המתאר את אופיים של הטקסים הפולחניים שנעשים בממלכת אטלנטיס. הקול הנשי משמיע את ההמנון הגרמני 'גרמניה מעל לכל', ומבליט את הפרודיה על הגבריות האלימה של שלטון הקיסר.
מעל לכול – קולו של הקיסר, קול מכני של דמות שאיש אינו רואה אותה כלל.השליטהכול-יכול הוא בבחינת נוכח-נעדר. על פקודות ההרג הוא מכריז באמצעות הטלפון או באמצעות הרמקול והמתופף. מסתגר בארמונו ויוזם את מעשי ההרג במסתרים. דמותו הסמויה מן העין של הקיסר מאפשרת לו לנקוט בכל דרך אכזרית שיבחר, שהרי לכאורה הוא אינו אחראי לשום מעשה שלו ישירות. רק המוות מסוגל יהיה להגיע אל הארמון החבוי מעיניהם של תושבי אטלנטיס ולהציג את הקיסר במערומיו.
נראה שהגיבור המרכזי הוא הרלקין, הלץ הנצחי: גיבור הקומדיה ד'לארטה וגיבור הליצן המעונה הקלסי שהלחין ארנולד שנברג. זהו 'פיירו הסהרורי', החושף את מראות האימים של הזיותיו המיניות והרגשיות. הרלקין הוא הגיבור שיכול להביט למוות בעיניים; והוא הגיבור שיכול להציב מראה מוגדלת לחולשות האדם, לעוולותהשלטון ולטיפשותה של האנושות. המראה המוגדלת ממחישה את המציאות הסהרורית שקהל היהודים נתונים בה וחווים אותה ביודעם שקיצם קרב.
שיא האבסורד הוא בסצנה הרביעית, שבה הרלקין והמוות משמשים כדובריה של חברה, שמקימה עצמה מחורבות ההרס שזרה הקיסר, ומצדדת בפעולות המורדים שמשתלטים על הארמון על מנת למגר את הרודנות. המורדים חוברים למוות. כל אחד מהם בדרכו מציע דרך שונה לפעולת ההרחקה של הקיסר מהארמון: המורדים תוקפים את בית החולים, שהרופאים העובדים בו ערקו מתפקידם, ובמקום הרופאים מגיעים המורדים המסתערים על בתי החולים. הם נושאים דגלים שחורים עם סמל של מחרשה נוטפת דם. רק הילדים קונים סוכריות, נהנים מהקרוסלה ומדחיקים את מחשבות ההרג; המוות משעבד את הקיסר וכופה עליו לציית לפקודת המוות. הקיסר אמנם מת, אך ההרס מותיר ממלכה חרבה ועזובה.
הרלקין מעלה את הצער בשיר ערש המסיים את האופרה, שאותו הוא שר לתינוק המחכה לאביו; באמצעותו הוא סופד על קץ התרבות והאנושות. הרלקין מבהיר לתינוק שאביו הלך לקרב ואין יודעים מתי הוא יחזור, וייתכן שהאב שיוחזר יהיה ללא רוח חיים וגופתו תיחשף "עם בוא השמש כשיוצאת הצחנה".כל מציאות החיים האבסורדית נמצאת במשפט, שאסף לויטין תרגם באומרו: "הזהו אדם?". תרגום אותו חיבר בין ספרו של הסופר היהודי-איטלקי, פרימו לוי "הזהו אדם" לבין המשפט המסיים את האופרה בגרמנית – "האם אני אדם?".
בכך מסתיימת ההפקה של האופרהקיסר אטלנטיס,בניצוחו של ניר כהן שליט ובביצוע 'אנסמבל מיתר' ו'רביעית כרמל'. ביצוע האופרה בתל אביב הוא אירוע חשוב – הוא מציין חמישים שנה לביצוע הראשון באמסטרדם ב-1975. האופרה לא זכתה לעלות על הבמה בגטו טרזין. היא הועלתה לראשונה רק שלושים ושתיים שנים לאחר כתיבתה. אפשר לראות בה ציון דרך בתולדותיהם של אומנים יהודים דגולים.
שושנה זאבי היא עורכת כתב העת למוזיקה "פעימות".
האופרה "קיסר אטלנטיס", בניצוחו של ניר כהן שליט ובביצוע 'אנסמבל מיתר' ו'רביעית כרמל', תעלה הערב (ד') ברעננה (פרטים וכרטיסים), בשישי (12.12) בת"א (פרטים וכרטיסים) ובמוצ"ש בזכרון יעקב (לפרטים וכרטיסים)