מה גרם למפיק והדי.ג'יי המוערך גי דרייפוס לפתוח את "קלאוד ספייס", מקום של מדיטציות סאונד, ככה סתם באמצע החיים? ובכן - החיים. או יותר נכון, החיים בישראל שבין הקורונה לשבעה באוקטובר, וההבנה שכל אחד צריך רגע של מנוחה בתוך על הרעש, רצוי עם מוזיקה טובה ברקע
קחו שש שנים אחורה: השנה היא 2020, ישראל בשיא הפריחה של המוזיקה האלקטרונית, כל מותגי הפסטיבלים והאמנים הבינלאומיים פרקטיקלי רבים מי יגיע לכאן קודם. ישראל במרכז המפה העולמית בתחום. ואני? אני מפיק אירועים, מייבא לארץ עשרות מותגי פסטיבלים מהמובילים בעולם, עם חברה שמייצרת עשרות פסטיבלים ואירועים בשנה. אני מייבא כמות לא שפויה של אמנים בינלאומיים לישראל, ומייצג את האמנים הישראלים המובילים בתחום, שטסים להופיע ברחבי העולם מאות פעמים בשנה סה"כ יחד. ואז קורונה.
>>הדוקומנטרי על בלדריות הסמים מצועצע ורדוד כמו הפרשה כולה
הפסקה מוחלטת של שנה וחצי לכל תעשיית הבידור, הופעות וכיוצ"ב. שורדים בקושי, אבל מה לעשות, זה מה יש. חוזרים מאפס ל-200 עם הסרת ההגבלות. מאשרים התקהלויות, אנחנו מתקהלים. בלי להסתכל אחורה. מסתערים קדימה. הגוף עוד מתאושש מהרגיעה הכפויה, אבל אין ברירה כמו שאומרים. חזרנו ובענק. הכל קורה. קצת מוזר אבל קורה. התוכניות חוזרות. מתכננים הרים וגבעות, הכל חוזר לחיות. יש אותנו. כביכול.
קחו קצת קדימה שוב, אנחנו בקיץ 2023, מתכוננים לתקופת החגים – התקופה הכי פוריה לתחום האירועים, מסיבות, הופעות, פסטיבלים. כולם או בהקמות, לפני או אחרי אירוע. היה אמור להיות לנו פסטיבל DGTL TEL AVIV 2023, אותו הבאנו לארץ, במהדורה החמישית שלו. פסטיבל שהביא בשיאו 30,000 איש לפארק הירקון. משום מה, שנה לפני כן ב-2022, משהו לא הסתדר לי באירוע – הרגיש לי שהוא איבד קצת את הכיוון שלו מבחינתי, ואמרתי לשותפים שלי שאני חושב שכדאי שנעשה שנה הפסקה עם הפסטיבל, ושכדאי שנחשוב רגע מה אנחנו רוצים לעשות קדימה. התחושה היתה שהדברים לא באמת חזרו למה שהיו לפני הקורונה, הקהל השתנה, וצריך רגע לחשב מסלול מחדש. ומה התאריך המיועד לDGTL 2023, שנקבע עוד כשנתיים לפני כן? אתם מנחשים? כן ה- 7.10.23.
מזל?! כנראה אחד הפוקסים הגדולים בהיסטוריה. כי לעמוד בפארק עם פסטיבל, כשכל האמנים כבר בארץ, כל הבמות והגדרות נבנו, והכל כבר הוקם במשך שלושה שבועות לפני – אירוע כזה שמתבטל באותו היום, זה הפסד של מיליונים. בגלל שוויתרנו באותה שנה על הפסטיבל – בכל זאת חג סוכות ראשון מזה שנים שאין לי פסטיבל על הראש – אמרתי יאללה נהנה קצת, והייתי צריך לנסוע לנובה. לא שמתי לב, אבל זה היה סופ"ש שלי עם הילדים. אמרתי לעצמי באסה, רציתי דווקא לנסוע לאירוע, אבל נשאר עם הילדים, נלך פעם אחרת.
כך ניצלתי. אבל המון חברים וחברות שלי לא. הבת שלי מעירה אותי בבוקר של השביעי אומרת שיש אזעקה. אמרתי לה שזה הרוח שורקת מהחלון, מה קשור אזעקה. קאט ל: אני שוכב במיטה ושואל את עצמי אם אני בסדר. אולי אתה צריך משהו? מה נסגר איתך בעצם אדוני? אחרי שהרמתי עשרות פסטיבלים, מאות מסיבות והופעות, הרקדתי ושימחתי עשרות אלפי אנשים, שלחתי מיוצגים שלי לנגן בפסטיבלים הכי גדולים בעולם, הבאתי מאות אמנים בינלאומיים מהמובילים בעולם לנגן בארץ, מה עכשיו? לא בא לנו לרקוד. לא בא לנו לשמוח עכשיו.
אז לשכב. לעצום עיניים. לנשום. כנראה שזה מה שהייתי צריך. ואני בדרך כלל מנסה להעביר את הצורך שלי למשהו הלאה לעוד אנשים. היינו שבורים אחרי השביעי לאוקטובר. מרוסקים. בקושי שרדנו את הקורונה בתחום שלנו, ועכשיו זה? איבדנו חברים, משפחה, עבודה, שמחת חיים. אין נוכל בכלל לחזור לרקוד ומתי? שאלות מהותיות ששואל את עצמו מפיק אירועים המוניים בתקופה כזו.
המוזיקה היא החיים, היא מה שגורם לי לעשות את מה שאני עושה מאז שאני זוכר את עצמי. אז מה עכשיו? ירון אמור, מכר וקולגה, שואל אם אחד האמנים רוצה אולי לבוא לעשות סשן לאנשים בשכיבה, מעין מדיטציה של מוזיקה. בלי להרקיד. בלי לשמוח. להאזין. לצלול. אמרתי לו שבטח, זה לא שיש לנו משהו יותר טוב לעשות כרגע. לדבר הזה קוראים "סול ת'רפי". הוא אומר לי תבוא לסשן, אבל אני ומדיטציה רחוקים מאוד אחד מהשני, אני טיפוס, בואו נגיד, על הסקאלה שבין ההיפר אקטיבי לטורבו, ולא ראיתי את עצמי מעולם נותן לעצמי את הרגע הזה של מנוחה. זה פשוט לא אני. אבל אין לי מה לעשות עכשיו, ואני מרגיש גם ככה מוזר כשאין לי עבודה ותעסוקה.
הלכתי, שכבתי, עצמתי עיניים, התמסרתי – שיט זה עבד. זה אשכרה עשה לי משהו. האמת זה עשה לי רע ממש, מעין טריפ אפל, כי האמן הגיע לזה ממקום אחר, אבל עדיין, הרגשתי משהו. ירון אמר שזה חלק מהחוויה. יכול להיות טוב, יכול להיות רע. כמו טריפ. קיבלתי את זה. יצאתי משם בתחושה שמשהו בתוכי השתנה, רציתי עוד. המשכתי בחיי והלכתי לעוד סשן כמה שבועות אחרי. הפעם החוויה הייתה מדהימה. אמרתי לירון שאנחנו חייבים להביא את הדבר הזה לאנשים, זה פשוט דבר מדהים שעוזר בריפוי פנימי. בלי דיבורים, בלי סופרלטיבים, פשוט מוזיקה לתוך הנשמה. לתת לה לקחת אותך למקומות, להוריד חסמים ולהוריד את החומות, לתת לה להוביל אותך למקומות, אתה הופך להיות צינור מעביר תדרים.
החלטנו לחבור יחד ולהביא את סול ת'רפי לעוד ועוד אנשים ומקומות. משימה שהגיעה מהמקום הכי עמוק בגוף. הגענו למוזיאון תל אביב לאמנות, סוזן דלל, MOA במדבר, הספריה הלאומית בירושלים ועוד. אנשים התחילו להגיע, והם מדברים איתנו אחרי הסשנים האלו, ומספרים לנו מה זה עושה או עשה להם. זה מרגש אותי, הפידבק תמיד כל כך חשוב. זה עוזר להם בחיים. זה מרפא את חלקם. נותן רגע של מנוחה בתוך על הרעש. שעה של הפסקה מהחרדות שהם נמצאים בהם. זו בדיוק המטרה.
מאז ומתמיד הדרייב שלי לעשות את מה שאני עושה היה ממקום של לנסות ליצור איזה שהוא רגע, מומנט אחד שהוא אושר טהור, שהכל מתחבר – המוסיקה, האור, המקום, הסיטואציה, החברים – ואתה תזכור את הרגע הזה לנצח. אחרי שחוויתי בצעירותי כמה רגעים כאלו של אושר טהור, רגע שהכל קרה, רציתי לנסות לייצר את זה גם לאחרים, שעוד אנשים יחוו את זה. האלמנטים משתנים עם השנים, אבל המהות נשארת. וזה מה שהביא אותי לכאן. לנסות לייצר ברגע הזה בחיים שלנו, את הרגע הזה, שיכול להימשך שניה, כמה שניות, דקה או יותר, של אושר. אתה שוכח מכל מה שמטריד אותך בחיים, לרגע קט, ואומר תודה שאני חי, תודה שאני כאן, תודה שאני נושם.
אז אחרי נדידות בארץ בכל מיני מקומות, החלטנו להקים מרכז כזה – אמנם הוא זמני, כמו הכל בחיים, אבל זה מרכז של אור. של נשימה. של לתת משהו שעושה טוב. בינתיים מארחים פה את האמנים הכי מוכשרים שיש בארץ, לסשנים ייחודיים, ואתם באים, מורידים נעליים, ונותנים לעצמכם שעה של פינוק לנפש. תרפיה לנשמה. כי מגיע לכם. מקווה שנמשיך להתראות במקומות מהם הלב יוצא, שתמשיכי לרקוד, לצלול, לשמוח, לבכות, העיקר להרגיש.
קלאוד ספייס הוא מרחב נשימה אורבני מבית סול ת'רפי.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים