להציל את ביאליק: "במרץ סיימנו להחזיר את ההלוואה של צוק איתן"

1996: הייתי בת 23. פתחתי את קפה ביאליק. החיים היו טובים!

2002: פיגוע צמוד לקפה. הקפה התפוצץ. נכנסנו לחובות איומים. הבנק אז היה נדיב ונתן אשראי. אשראי יקר מאוד כמובן. לא ידעתי איך לצאת ממנו. איך אני מחזירה מאות אלפי שקלים. לקחתי יועצת עסקית והלכתי למתקשרת. שתיהן אמרו לי "סגרי הכל עכשיו ותברחי". פיטרתי את היועצת ואמרתי תודה בנימוס למתקשרת.

הייתי עם ילדה קטנה לאן אני אברח? ידעתי שלפני הפיגוע עשינו כסף. החזקנו את עצמנו יפה פלוס. אמרתי לעצמי שהדרך היחידה לצאת מהמצב הכלכלי הנורא הזה היא להחזיר את הקפה לתפוסה מלאה. הזמנתי את אהרוני לעשות תפריט חדש (עלה לי הרבה כסף, אבל עד היום מוכרת את עוגת הגבינה על פי המתכון שלו ואין ספק שהעוגה החזירה את ההשקעה…), ובשלב הבא התחלתי עם רעיון חדש: הופעות חיות מדי ערב. לאט לאט הקפה חזר לעבוד. חודש אחר חודש, שנה אחרי שנה, החזרתי לאט לאט את החובות.

"שוב אני נפגעת אנושות, שוב מבינה שלא סופרים אותנו, שוב לבד". מירב בן-שלמה (צילום: גבריאל בהרליה)

2006: מלחמת לבנון השנייה

2012: מבצע עמוד ענן

2014: המלחמה בעזה

וכל אחת מהמלחמות הנוראיות האילו גוררות אחריהן הלוואות איומות. והמדינה לא שם לעזור, אלא רק מוסיפה עם השנים עוד ועוד מיסים והיטלים אכזריים על הענף שלנו. שנים אנחנו זועקים לעזרה. שנים לא מקשיבים לנו. בינואר האחרון הייתי צריכה לחדש את החוזה על בית הקפה. שאלתי את עצמי אם לחתום או לא. פחדתי. במרץ אני מסיימת את ההלוואה של צוק איתן (!) אז אולי לא אחתום על החוזה. פחדתי ממלחמה מצד אחד, ומצד שני, אני לקראת סוף ההלוואה. עכשיו אתחיל לשים כסף בצד.

2020: הגיע מרץ והגיעה הקורונה. אסון. שוב אני נפגעת אנושות. שוב מבינה שלא סופרים אותנו ואין עזרה. שוב לבד. ואני שואלת את עצמי: הייתי צריכה להקשיב למתקשרת ולברוח?