האישה הטובה: ראיון עם הסופרת הפמיניסטית לי דוהטי
סקס, גנטיקה ופמיניזם - הסופרת הבריטית לואיז דוהטי יצאה לשנות את כל מה שחשבתם על זכויות נשים בספרה "חצר עצי התפוח". בראיון היא מספרת מדוע בחרה באישה בשנות ה־50 לחייה כגיבורה לספרה ומה היא חשבה על "נעלמת"
"ההגמוניה הגברית בספרות הפשע היא השתקפות של ההגמוניה הגברית במשטרה, במערכת המשפט ובמערכת הענישה. אמנם בזמן הכתיבה לא הבנתי שבחירה באישה בגיל המעבר כדמות הראשית היא רדיקלית, אבל זה התברר לי מהר מאוד"
איבון קרמייקל, גיבורת הרומן החדש של לואיז דוהטי, ״חצר עצי התפוח״, מזכירה בתחילת הספר את אמילי וילדינג דיווידסון, פעילה למען זכויות נשים שבשנת 1913 פרצה למסלול במהלך מירוץ הסוסים הבריטי המפורסם אפסום דרבי כדי לעורר מודעות למאבק לשוויון זכויות עבור נשים ונרמסה למוות תחת פרסותיו של אחד מסוסי המלך ג׳ורג׳ החמישי.
״היא מתה״, אומרת קרמייקל, ״כדי שנשים כמוני, שחיות במדינה הזאת בתחילת ה־21, יוכלו לקבל הכל כמובן מאליו… אף אחד לא סוכר את פינו במכשירי עינוי מברזל כי דיברנו יותר מדי או מטביע אותנו בביצה כי גבר שדחינו האשים אותנו בכישוף… עכשיו, בזמן הזה, במדינה הזאת, אנחנו בטוחות״. ובעודה מסיימת להגות מילים אלה היא עושה טעות גורלית ונסחפת אל שרשרת אירועים שמבהירים לה היטב שגם היום, בעולם המערבי הליברלי, במאה ה־21, ביטחונה האישי של האישה והידיעה הברורה שאם בכל זאת ביטחונה ייפגע בסופו של דבר יושב הצדק – אינם מובנים מאליהם. דוהטי תטיח בקורא את ההבנה הזאת פעמים רבות במהלך הרומן.
״חצר עצי התפוח״ הוא ספרה השביעי של דוהטי בת ה־52, סופרת ועיתונאית פופולרית בבריטניה – ויש להניח שגם מחוץ לה לנוכח העובדה שזכויות התרגום של רומנה הקצר נרכשו כבר ב־21 מדינות. במרכז הרומן ניצבת קרמייקל, גם היא אישה בשנות ה־50 לחייה, גנטיקאית מוערכת ואשת משפחה למופת. בקיצור, לא ליהוק קלאסי לדמות ראשית במותחן פסיכולוגי. הספר נפתח בכך שהאישה הטובה קרמייקל ניצבת על דוכן העדים בבית המשפט אולד ביילי בלונדון כאחת משני נאשמים במשפט רצח מתוקשר. שם, בהיכל הצדק, נחשף המנגנון המעוות שהופך נשים לקורבנות ועוד מרחיק לכת ומאשים אותן ב״התקרבנות״.
בכל שלב בתהליך הזה, מחקירת המשטרה עד קריאת גזר הדין, יש בעל תפקיד שמטרתו להסביר לאישה מדוע היא הנושאת באחריות למה שנעשה לה. דוהטי עצמה מוצאת חוט מקשר בין היחס המשפיל שנשים סופגות בבתי המשפט לבין היותה של אישה בגיל העמידה גיבורה מאוד לא שכיחה בז׳אנר מותחני הפשע. ״ההגמוניה הגברית בספרות הפשע היא השתקפות של ההגמוניה הגברית במשטרה, במערכת המשפט ובמערכת הענישה״, מסבירה דוהטי. ״אמנם בזמן הכתיבה לא הבנתי שבחירה באישה בגיל המעבר כדמות הראשית היא רדיקלית, אבל זה התברר לי מהר מאוד.
מערכת היחסים של קרמייקל עם הקורבנות היא נושא מורכב בכל המובנים: היא אישה חזקה ובעלת הישגים, היא נחשבת לבת המעמד הגבוה ומחזיקה במשרה יוקרתית, וקשה לה להשלים עם כך שבמובן אחד מסוים – המובן הפיזי – עדיין ניתן להפוך אותה לקורבן. זה משהו שלנשים רבות קשה לתפוס, בייחוד אם הן גדלות במחשבה שהן שוות ערך לגברים״. מעניין לבחון את העיוות הזה מנקודת מבט פמיניסטית שמצביעה מצד אחד על העוול שנעשה לנשים במערכת המשפט ומהצד האחר דורשת מהאישה, גם בהיותה קורבן, לשאת באחריות על מעשיה. את הטעות הראשונה שלה קרמייקל עושה כאשר היא מתחילה לנהל רומן עם זר אקראי שנזדמן לדרכה. אף על פי שנוח מאוד לראות את הבחירה התמוהה הזאת כנקודת מפנה בחיי הגיבורה, אשר ממנה נגזרות כל ההשלכות העתידות לבוא, יש לזכור שמדובר כאן בחיי היומיום ולא במפולת שלגים באוורסט. בחיי היומיום יש נקודות יציאה.
״קרמייקל מבצעת סדרה של בחירות שגויות, וחשוב מאוד להדגיש את עניין הבחירה כאן״, מבהירה דוהטי. ״אנשים שנסחפים לפרשות אהבים, ואפילו אנשים שגונבים או רוצחים, לעתים קרובות משלים את עצמם שהם קורבן של הנסיבות ולפיכך לא נושאים בשום אחריות מוסרית למעשים שביצעו. זה אחד הנושאים החשובים שבהם הספר עוסק. גם כשאנחנו באמת הקורבן, עדיין יש לנו אפשרויות בחירה ואנחנו עדיין נושאים באחריות על הבחירה שביצענו. כמו שאומר המשפט המפורסם: ׳אף נבל לא חושב שהוא נבל. הוא חושב שהוא הגיבור של סרט אחר'".
אחת התמות המרכזיות ברומן היא הנקמה. אפשר לומר שקרמייקל בעצם נוקמת בכל הגברים בחייה?
"לא חשבתי במודע על קרמייקל כעל נקמנית, אבל כנראה היא באמת כזו. במשך כל חייה היא עשתה את הדבר הנכון: השקיעה בלימודים, השקיעה בעבודה, גידלה את ילדיה היטב. ייתכן שהיא בעצם נוקמת בעצמה על הטבע הנוח שלה, על העובדה שתמיד הייתה האישה הטובה. נשים רבות מגיעות לנקודת זמן שבה פשוט נמאס להן להיות בנות טובות, רעיות טובות ואימהות טובות ונוסף על כל אלה – נשות קריירה מצליחות. קרמייקל מתוודה ברומן שהיא יותר הפסיקה לאהוב את עצמה מאשר התאהבה בגבר אחר, אך מהר מאוד מגלים שכאשר פועלים מתוך הרגשות הללו יכול להיות לכך מחיר גבוה. באחד המשפטים החשובים ביותר בספר קרמייקל אומרת: ׳גילינו שנוחות וביטחון הם סחורות שניתן למכור בתמורה לריגושים, אבל לעולם לא נוכל לקנות אותן בחזרה׳. אני חושבת שזה משפט נכון מאוד והוא פוגע ישירות בלב של הרומן״.
אגב נשים שנמאס להן להיות טובות, המותחן ״נעלמת״ פורסם זמן קצר לפני ״חצר עצי התפוח״. שניהם מציגים גיבורה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שאובססיה הרסנית לגבר מובילה אותה במסלול מסוכן; אבל בעוד ספרך אומץ כפמיניסטי, ״נעלמת״ ספג קיתונות של ביקורת על האופן שבו הוא מציג נשים. מה הופך גיבורה לפמיניסטית או לא פמיניסטית?
״כדי להיות הוגנת עם ׳נעלמת׳ אציין שלא לא קראתי את הספר, רק ראיתי את הסרט. אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה כנראה הסרט המיזוגני ביותר שראיתי זה זמן רב, ואני בשנות ה־50 לחיי כך שראיתי לא מעט. לאיימי, גיבורת 'נעלמת', אין שום היגיון אמיתי שעומד מאחורי המעשים שלה, היא סתם פרה. אולי בספר המעשים שלה מוסברים בצורה טובה יותר. אני באמת מקווה שהקוראים של הספר שלי כן רואים את קרמייקל כדמות פמיניסטית משום שכך היא יועדה להיות. היא עושה דברים רבים שהקוראים יכולים להיתפס כחפוזים או כשגויים, אבל תמיד ניצב היגיון מסוים מאחורי המעשים שלה. הכוונה שלי הייתה להראות שהעונש שהיא מקבלת על המעשים השגויים שלה חורג מכל פרופורציה, וזה בגלל המגדר שלה״.
"חצר עצי התפוח", מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת פן וידיעות ספרים, 381 עמ׳