ראש האופוזיציה: אסף הראל הוא האיש הכי דווקאיסט על המסך. ריאיון
השמאל? "בבעיית דימוי עמוקה". ביבי אפס? "אני לא מתנצל". אראל מרגלית? "הוא לא אותנטי". פוליטיקה? "זו חרא עבודה". אסף הראל מרדים את העונה הראשונה והנשכנית של "לילה טוב" והולך סוף סוף לישון. ריאיון מסביב לשעון
סביב שולחן האוכל, לאסף הראל, האדם הכי דווקאיסט בטלוויזיה, יש גישה אחרת לגמרי. "אתה אוכל המבורגר?", הראל מתעניין, "אני צריך לדעת מה להזמין. אם מישהו אוכל המבורגר, אני אוכל המבורגר. אם יש דגים אז יותר מגניב לאכול דגים או פסטה עדינה".
למה?
"הריחות מתחברים. אני לא יכול דג כשפתאום יש לי דם פה. אלה שאלות מנחות: יש סטייק על השולחן? המבורגר זה גיים צ'יינגר. פסטה אפשר תמיד, פסטה היא לא דומיננטית על השולחן. אז אתה לוקח המבורגר?". אז אנחנו אוכלים המבורגרים.
[tmwdfpad]הראל, במכנסיים קצרים ובחולצה לבנה עם הדפס של מספריים, מתיישב לארוחת צהריים המאוחרת אחרי כמה שעות של קריאת ושיכתוב המערכונים שהצוות שלו כותב מהבוקר. מתחת לעייפות החיצונית שלו נושבת איזו רוח חיונית: זהו ספק החופש המתקרב (מיד עם תום העונה הוא ימריא לשלושה שבועות בתאילנד. "חופשה של כמה חברים והמשפחות שלהם, עם הילדים, על החוף", הוא מפנטז בקול רם), ספק תשומת הלב המחודשת בתוכנית שלו.
לאחר שבחודשים הראשונים שלה היא זכתה לצ'פחה ידידותית מצד המבקרים, שהסכימו שמדובר במקרה הטוב בקאלט בהתהוות או לכל הפחות בחצי שעה מקורית של נונסנס כיפי בשולי לוח השידורים, בשבועות האחרונים היו אלו דווקא המונולוגים של הראל שהפכו יותר ויותר מדוברים, רועשים, כועסים – וויראליים. הוא תקף את נתניהו, את הרצוג, את הציונות הדתית ושוב את נתניהו.
בפעם האחרונה, במונולוג שגרסת הפייסבוק שלו זכתה לכרבע מיליון צפיות וליותר מ־3,500 שיתופים, הוא הלך עד הסוף. "באיזה חוסר יושר, נכלוליות, אפס ערכים ו־100 אחוז אופורטוניזם אתה מנהל את המדינה", הוא ירה למצלמה. הגבות והידיים האקספרסיביות שלו עבדו שעות נוספות. "ומה עם אירן…? כלום? בסוף זה היה הסכם טוב, אה, יא אפס, מוכר אשליות?". ברשות השנייה פתחו בתגובה בהליך הפרה, השני במספר של התוכנית. אם "לילה טוב" תימצא אשמה, משמעות הדבר היא קנס לערוץ 10 שעלול להגיע לסך של עשרות אלפי שקלים, תקרית משמעותית בקורותיה של תוכנית צעירה ודלת תקציב.
החודש נפתחו נגדך שני הליכי הפרה ברשות השנייה. איך ההרגשה?
"אני לא לוקח את הדברים האלה יותר מדי ברצינות", הראל אומר בלי היסוס. "זה כמו שאתה בתיכון והזמינו את ההורים שלך".
זה יכול להיות גם מקור לגאווה.
"כן, לפחות זה עלה מעל הרדאר. בוא נגיד, כשאף אחד לא התייחס, בחודשים הראשונים, הייתה תחושה מדכאת שלאנשים כבר לא אכפת מכלום. לא אכפת להם מה אתה אומר. בואנ'ה, אנחנו אומרים אמירות שאמורות לעצבן את החברה הישראלית, אבל התחושה שעבדנו בה בחודשים הראשונים היא שבעידן הפייסבוק, בניגוד לעונה הקודמת, אנשים לא מתרגשים יותר. ועכשיו, כשכל הטהרנים והמצקצקים התעוררו, עולם כמנהגו נוהג. האנשים מזדעזעים מכל דבר, עדיין לא מקשיבים למערכון אלא רק לכותרת. בסדר".
כמה שעות קודם לכן באולפני הרצליה, נפתח היום ה־133 לשידורה של "לילה טוב עם אסף הראל". זהו שבוע העבודה האחרון של התוכנית לעונה זו. חברי המערכת, רובם המוחץ קומיקאים צעירים שימי העבודה שלהם מגרדים את ה־12 שעות על בסיס קבוע, עובדים על אדים אחרונים. בהיעדרו של הראל, שטרם הגיע – הוא מצלם מערכון בחוץ לתוכנית האחרונה, שתשודר בחמישי (28.7 בחצות) – ישיבת הבוקר מנוהלת על ידי שני עורכים: עידו רוזנטל ואפק יבניאל.
הקלישאה על הפכים משלימים נכונה כאן: רוזנטל (שכתב גם בסיבוב הקודם של הראל בעולם הלייט נייט, "כל לילה עם אסף הראל" שעלתה למסך וירדה ממנו לפני 11 שנה) הוא גבר עדין ומחויך עם גילוח חלק. בתום העונה הוא ימריא בעקבות בת הזוג שלו לבוסטון. היא התקבלה לתוכנית פוסט דוקטורט בהרווארד. יבניאל, לעומתו, מהיר ואנרגטי. יש לו אינסטינקטים של מנהל שחושלו באש תוכניות הפריים טיים הרבות שבהן עבד (בהן גם "האח הגדול"). יבניאל הצטרף לתוכנית קצת אחרי שעלתה, ואף שחברי המערכת לועגים קלות להרגל שלו ללוות כל משפט שני ב"מכירים את אלה ש…", ניכר שהוא שמח שהעביר את העונה הטלוויזיונית החולפת במשרד קטן בפריפריה הרעיונית של ערוץ 10. יבניאל הוא גם הקול העיקש ביותר על כך שגל גדות צריכה לעמוד גבוה בסדר היום של "כל לילה" בעוד 12 שעות (בדיוק יצא הטריילר הראשון של "וונדר וומן", ובצפייה בו ניכרים המאמצים הכנים להסתיר את המבטא הישראלי הכבד שלה).
כי יוני מת
כזכור או שלא, העונה היחידה של "כל לילה עם אסף הראל" לא גמרה עונה ראשונה בין השאר בעקבות תביעת דיבה של חברת הכנסת לשעבר רוחמה אברהם, תלמידתו של אביגדור ליברמן שכיהנה כשרת התיירות באותה העת. הראל כינה אותה בתוכנית בעלבון הספציפי מאוד "היפופוטם עם חציל בתחת", אברהם תבעה מיליון ש"ח אבל הסתפקה ב־120 אלף ש"ח פלוס התנצלות בשידור. על התביעה הזאת כתב אז חנוך מרמרי ב"העין השביעית" שזהו תיק ש"ייזכר לדיראון בדברי ימי חופש הביטוי שלנו". זה היה, כאמור, ב־2005.
ב-2016, זוהי כבר לא שרת התיירות שנעלבת מתיאורים ציוריים, אלא ראש הממשלה. "אני שמח ששתי הפרשות הן סביב נתניהו", מודה הראל, "כי הוא המטרה שהתמקדנו בה הכי הרבה בעונה".
על הפרשה הראשונה התנצלת.
"כי לא הבינו אותי בדיוק. לא התנצלתי על מה שאמרתי על ראש הממשלה, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה. אני עומד מאחורי זה".
הוא מתעקש שהמערכון על הביקור של נתניהו באוגנדה, שכלל שיר שבו חזרו שוב ושוב על המילים "כי יוני מת", לא לעג ליוני נתניהו ז"ל אלא לאחיו הקטן. "הפוליטיקאים הם אלו שקובעים את הגבולות. פרס החליט שסוניה מחוץ לתחום, הסתיר אותה – וחוץ מפעם אחת שהיא הוצגה ב'ארץ נהדרת' היא הייתה מחוץ לתחום. רבין החליט שלאה כן בתחום, והיא הייתה בתחום. ביבי הוא זה שקבע שיוני הוא בתחום, לא אני".
על "ביבי אפס", לעומת זאת, הוא לא מתנצל ולא מתכוון להתנצל. "הסתכלתי מסביב: ליברמן קרא לו אפס. הרצוג קרא לו אפס. ציפי לבני קראה לו אפס. להם פשוט יש חסינות ולי אין. לפוליטיקאים מותר מה שלאנשים שמחוץ למערכת אסור. זה הכל התחסדות. זה בדיוק כמו שהאמריקאים לא מרשים להגיד 'פאק' ברשתות השידור, רק בכבלים. אז לי אסור להגיד 'אפס'. בסדר", הוא מתלהט. המשפטים שלו נהיים קצרים יותר ויותר. האותיות השורקות שלו יותר שורקות. האותיות הפוצצות שלו כמעט יורקות. "זו רמת הדיון. זה מזכיר הורים בבית ספר כי זה אותו סוג של דיון לא ענייני".
אבל נכנסת באראל מרגלית על "נאום הקיבינימט" שלו.
"לא על זה שהוא אמר 'קיבינימט', אלא על זה שהוא נכנס בחנין זועבי. הבעיה המרכזית שלי היא שאני מרגיש שמרגלית לא אותנטי. הוא מנסה להיות מנהיג שמאל לוחמני ובמקביל להיבנות על שנאת ערבים ולהגיד 'לכי לעזה', על זה תקפתי אותו".
ראית את כל השיתופים למונולוג "ביבי אפס" שלך שקיבלו מאנשים את הכותרת "ראש האופוזיציה"?
"כן", הוא צוחק. "זו שאלה מאוד מעניינת מה ההבדל בין לעמוד ולהגיד דברים מעל דוכן הכנסת לבין לעמוד ולהגיד אותם בלייט נייט. מה ההבדל, בסופו של דבר?".
כלים מסוימים שעומדים לרשותך כשאתה חבר כנסת. אתה יכול לא רק להגיד, אלא גם לחוקק.
"כן, אבל ברמת הנאום? ולא רק זה, למי יש יותר השפעה? ברגע שאתה משויך מפלגתית, יש לך יותר השפעה? פחות? אנחנו יודעים על המסביב: יש חוקים, משכורת, פנסיה, כל מיני דברים. אבל ברמת ההשפעה של המונולוג, בעולם של היום, זו באמת שאלה – לאיזה מונולוג תהיה יותר השפעה? אם אתה רוצה להשפיע באמת לך תהיה לוביסט".
"השמאל, כמובן, בבעיית דימוי עמוקה. מרוב פזילה למצביעים של הימין שכחו לגמרי מה מנסים לעשות. ברק הגיע לשלטון ב־1999. למה הוא לא הוציא את המתיישבים מחברון? דבר ראשון, בשבוע הראשון. כמו שהימין עובד מהשבוע הראשון, השמאל צריך לבוא לשלטון וישר לפעול, אוטומטית. שלטון צריך לעשות מיד את מה שהוא מאמין בו".
מכאן יש לך דברים כמו חוק יסוד: משאל עם.
"שטויות. חוקים של כותרות. הכל מראית עין. אם 60 חברי כנסת יכולים להעביר חוק X, 60 חברי כנסת יכולים להעביר חוק Y. זה לא חוקים אמיתיים".
זו העבודה שלך – לפרק את מראית העין?
"אני עסוק בלהאיר את השיח, להראות את הרטוריקה של הימין ולהגיד אוקיי, וואלה, אני מאמין במשהו – אני בא ואומר אותו. בלי להתייפייף. אני לא תוקף את חנין זועבי, נקודה. היא מטרה כל כך קלה שצריך להבהיר כמה זה קל. כל השנאה שמלבים כלפי ערביי ישראל, ובטח כלפיה כאישה שאומרת את דעתה. מהבחינה הזאת, זו עבודה של רטוריקה. כמו שבנט אמר, להביא טון לא מתנצל. אני לא רוצה להתנצל. אני חושב שהשמאל צריך להיות גאה בתפיסת עולמו".
בישראל לא רודפים אחריך
הרבה השתנה ב"לילה טוב" מאז שהראל נהג לפתוח את התוכניות במערכון מונולוג קבוע בשם "ההתנצלות". את התוכנית הראשונה, ששודרה ביום של פיגוע דקירה בשטחים, הוא פתח בהבטחה שהתוכנית תהיה מצחיקה, אבל לא מדי. הם הכינו תוכנית קורעת, אבל ביום כזה זה לא מתאים. גם בהתחשב בטון האירוני זו הייתה הצהרה בעייתית להתחיל ממנה עונה. לא שזה משנה: במהרה ההתנצלויות נזרקו מהחלון והחליף אותן מונולוג קצרצר וחסר פשרות.
המונולוג שלך חריג בנוף הלייט נייט גם בכך שהוא לא כל כך קומי.
"תלוי. הוא עבר כל מיני תהפוכות. זה סוג של מאמר המערכת שלי, אבל לפעמים, כמו בחמישי האחרון, זה יכול להיות גם משהו מפגר על כתר פלסטיק. מונולוג ביקורתי אפשר בקלות למלא בפאנצ'ים וסבבה, אנשים צוחקים. אבל יו ווין סאם, יו לוז סאם. אם אתה עושה את זה כדמות עם חיקוי, אתה מגיע להרבה יותר אנשים ומאבד חלק מהאמירה. אם אני מסתכל עלינו ועל 'ארץ נהדרת' כשני קצוות, אז הרבה פעמים נאמר את אותו הדבר, אבל הם עוטפים את זה בצורה שתגיע לקהל הכי רחב. הדעה שלי על ראש הממשלה מעצבנת המון אנשים. אם אתה עושה את זה עם דמות, עם חיקוי, אתה מגיע לאנשים והם אוהבים את הדמות, אוהבים את החיקוי ואומרים 'בסדר'. בשיטה שלי זה מגיע להכי פחות אנשים".
אבל זו גם פונקציה של שעת השידור. בפריים טיים היית מתנהל אחרת.
"סביר להניח".
הגירה לפריים טיים זה גורל אפשרי אחד של התוכנית. איך תקבל את זה?
"אני עוד לא מגובש. אנשים לא מבינים כמה העבודה הזאת מעייפת. עשיתי הרבה טלוויזיה, כולל תוכנית יומית, ושום עבודה לא הייתה אינטנסיבית כמו זאת. התקציב כל כך נמוך שאני כותב לעצמי את כל המונולוגים. אני לא יודע מה אעשה אם יציעו לי להמשיך. המחיר האישי הוא ממש כבד".
אז מתקפלים?
"אני צריך קודם כל לנסוע לחופש ואז להתנהל כאדם לא מותש. עשינו 85 תוכניות ברצף. זה באמת מאוד קשה, ואני לא מהסוג שסתם יתבכיין וכאלה".
אתה חושב שזה שנשאו עיניים אליך ולמקביליך הקומיקאים – ליאור שליין, גורי אלפי – וציפו לאיזו בשורה, זה סימפטום לכשל מנהיגות או פשוט רוח הזמנים?
"היעדר המנהיגות זועק. אני מבין את מי שלא הולך לפוליטיקה, כמובן. הייתה לי על זה סצנה על זה עוד ב'מסודרים': מי רוצה ללכת לפוליטיקה ושאלה יהיו החברים שלך לעבודה בבוקר? תחשוב, אתה הולך לעבודה. אתה לא מרוויח המון, ההשפעה שלך מוגבלת, אבל בסופו של דבר אתה פוגש אחלה אנשים על הבוקר, אינטליגנטיים, מעביר את היום בכיף".
לא פוגש את אופיר אקוניס.
"תחשוב, ברמה האישית, שאתה צריך להעביר כל יום עם אופיר אקוניס ושכמותו. אנשים אינטרסנטים, לא מצחיקים, לא מעניינים".
אז ראש האופוזיציה אתה תהיה רק בחלומות של פייסבוק.
"זו חרא עבודה. אתה קם בבוקר והולך לוועדת הכלכלה? עם כל המתחסדים שסתם רוצים כותרות? להעביר ככה את החיים? אבא שלי היה חבר כנסת, אני יודע (אהרון הראל, שהיה חבר כנסת מטעם המערך בשנים 1981־1988 – ע"ק). היו שם אנשים יותר טובים, היה לו יותר קל ללכת. אבל אם היו אנשים יותר טובים, גם לא היה צריך ללכת. מהרגע שנהייתה שם רמה כזאת ירודה של אנשים, זה פשוט דוחה. אתה רוצה להעביר את החיים בטוב". והוא לוקח פאוזה. "אבל אם העם ידרוש…", הוא מעווה את פניו, "אני לא רציתי. העם דרש". והוא נאנח בבוז מסוים.
בסדר. ואם העם ידרוש עוד עונה בתקציב דל? עזוב שליחות ציבורית, מה עם שליחות תרבותית?
"אם היו לנו חמישה אחוזי רייטינג, היינו ממשיכים, כי אז היה לנו היגיון כלכלי – הערוץ היה סוגר פרסומות ולא היה כל הדיון. אם הייתי מייצג כל כך הרבה אנשים ועושה חמישה אחוזים כל לילה, לא היה ספק. אבל בכלל, לא כל דבר צריך כמה שיותר עונות. קח את 'הפרלמנט'. באנו, אמרנו: אנחנו רוצים לעשות חמישה פרקים. אמרו לנו, אין דבר כזה. אמרנו, זה מה שאנחנו רוצים לעשות. לא פס ייצור. לא צריך להיאבק בכל מחיר שזה ימשיך. יכול להיות שכולם כבר הבינו מה יש לי להגיד על המדינה".
אתה חושב?
"לא צריך ליפול למשוואה הקלאסית של הצלחה. כדי שתוכנית תמשיך, מישהו צריך נורא לרצות. אני יכול להגיד לך שבגדול על זה נפלה 'מסודרים'. לא היה מישהו שנורא רצה שזה ימשיך. לערוץ זה היה יקר, אסי כהן מיצה, אני לא יכולתי טכנית לעשות את העונה שהייתה לי בראש. למה 'ארץ נהדרת' ממשיכה כל כך הרבה שנים? כי מולי נורא רוצה. ביום שיימאס לו, 'ארץ נהדרת' תרד. בישראל לא רודפים אחריך".
הגבות קופצות, הראש מסתובב, הידיים מתנופפות
"לפני הכל רציתי להביא שמות חדשים לטלוויזיה", הראל נזכר בתחילת הדרך של "לילה טוב". "העליתי פוסט – אני מגייס כותבים לתוכנית. בואו. קיבלתי 2,000 פניות. קראתי את כולן. זה מדהים בעיניי, שפעם בכמה זמן יש ישי (סלומון) כזה, שהפך להיות אחד הכותבים הכי דומיננטיים שלנו. ילד, גר אצל ההורים, והוא כישרון ענקי. ענקי. ספק אם הוא אי פעם היה מגיע לטלוויזיה. מהלך החיים הרגיל לא היה שולח אותו לשם. היעד השני הגיע מאנשי הערוץ: תעשו קצת רעש, שהצעירים יבואו, שישתפו קצת בפייסבוק. המסה הגדולה שלנו היא בין 25 ל־35, קהל שאין הרבה לערוץ. לקח זמן, אבל הצלחנו לייצר באזז".
גיא אדלר וטל טירנגל, שניים מהמשתתפים בתוכנית, נכנסים למשרד הקטן שהראל חולק עם שני סגניו. בידיהם סקיצה ראשונית של הפינה שתעסוק בלימודי הליבה של החרדים. "לילה טוב אסף, ותודה שהזמנת אותי", פותח אדלר, בדמותו של אורח חרדי בתוכנית. "אני מבין שאצלכם במגזר חושבים שזה מאוד חשוב שאנחנו נדע פרזנט סימפל ופרזנט פרוגרסיב ומשוואה עם שני נעלמים. בהחלט נושאים חשובים שצריך בחיי היומיום". הראל מאלתר איתו את הדיאלוג, אבל משהו לא מקליק. הפינה ארוכה, אדלר מדבר מהר, מזהיר את הראל שאם החרדים ישתלבו בשוק העבודה אז לבסוף הוא ימצא את עצמו עם שני כותבים חרדים בתוכנית. הפאנצ'ים טרם התגבשו. "זה קצת יַבְּש", נאנח הראל. "אני לא צריך את הנאום הזה. צריך למצוא איך מצחיקים את זה, להבין איזה דיבור עושים לו. אולי יידישאי?".
המשך המערכון מצחיק. הראל חולם בהקיץ על הירשל ומנדל (אדלר וטירנגל), שני תסריטאים חרדים, במערכת "לילה טוב", שתרומתם לתוכנית היא מעשיות גלותיות ששופצו קלות לשם האקטואליות. "שנורר מקומי מגיע לניו יורק", טירנגל מספר, "הוא יוצא עם הדרייבר המקומי לסיבוב שנור", "ופוגש שלושה יהודים בשם רבינוביץ'", קוטע אותו אדלר. כשהוא מנחית את הפאנץ' החסידי אל מול מה שאמורה להיות תגובתו המשתאה של הראל, השניים נקרעים מצחוק באופן משכנע במיוחד.
לא הכל בתוכנית של אותו יום עובר חלק. כמה מעמודי התווך של התוכנית נראים כמעט קורסים בשעת ארוחת הערב, המאוחרת כשלעצמה. רכזת המערכת, סטפני זינגר, מתפרצת לקפטריה השוממת של האולפנים. מגדל מגשים של פיצה האט נערם בקצה אחד השולחנות. היא בדיוק חזרה מצילומי הפרק האחרון בסדרת המערכונים "הכנופיה".
"התלבושות של החרדים עוד לא הגיעו", היא אומרת עם סלייס ביד. גיא פירסט, עורך הווידיאו של התוכנית, מעדכן את יבניאל בצרות אחרות: רוב היום שלו הלך על עריכת המאש־אפ של גל גדות ב"וונדר וומן" ובפסטיגל, והעורך השני עדיין לא סיים עם ביקורת הצעצועים של מאור כהן, מה שאומר שגם אם מערכון החרדים יצולם בטייק אחד, הם עדיין לא יספיקו להכין אותו לשידור. השעה היא כמעט תשע בערב. רוב הצוות נמצא במשרד מ־12 בצהריים. תוכנית 133 מתוך 137.
שלוש שעות קדימה. הראל משתקף מהמוניטורים של עמדת הקונטרול הצנועה של התוכנית, כל כולה שולחן עם כמה מסכים ומקלדות בפינת האולפן של ערוץ הילדים, המעוצב כרגע בסגנון טרופי עם כיסאות נוח ועצים מפלסטיק. בז'קט אפור, על רקע הווילון הכחול – תחליף לווילון החום הכבד שעמו נפתחה העונה ושנקטל בזעם על ידי כמה מבקרי טלוויזיה בעלי זיקה לעיצוב פנים – הוא מחייך לראשונה זה כמה שעות. הוא מתניע את עצמו לקראת השידור שייפתח במונולוג קצר אך כבד (הפעם במוקד העניינים: פרשת תא"ל בוכריס). הוא שורק, מתופף על הכוס והמאפרה, כמעט מקפץ בכיסא. הוא צריך את האנרגיות: מאז שהמונולוגים שלו נהיו יותר ויותר קרובים להצהרות פוליטיות, מינון הבדיחות בהם התמתן. האנרגיות הגבוהות והמימיקה המפותחת של הראל – הגבות קופצות, הראש מסתובב, הידיים מתנופפות – מקלילות את שתי הדקות האלה. אז הוא מכניס את עצמו לזון. או שהוא פשוט אוהב טלוויזיה. אוהב לעשות טלוויזיה ולהיות בטלוויזיה.
התוכנית מתחילה טוב. הראל מנגן על המאפרה גם כשהמצלמות כבר רצות וכל האיברים בפניו מסתובבים לכיוונים שונים, כמו עובדים על צירים נפרדים ומשומנים. המונולוג על בוכריס עובר חלק ומשכנע, גם אם הוא לא עתיד להפוך ללהיט ויראלי. גם מערכון לימודי הליבה מצא חיים חדשים בזכות פתרון יצירתי: בסוף זהו דווקא יבניאל שמתארח בתוכנית בדמות החרדי, ובמקום שהמערכון יעבור לחלום מצולם של הראל, המצלמה ננעלת עליו לכמה רגעים. יבניאל רץ בזריזות מחוץ לאולפן בעוד מחוץ לפריים רייב הירשל ורייב מנדל תופסים בזריזות את הכיסאות. התסריטאים החסידים החדשים מתחילים לנסות למכור להראל מערכונים חדשים ("מערכון? אה, זה כמו מעשייה!", אומר אדלר).
"מעשה ברייב בוכריס", מתפלפל טירנגל, "שהלך בהרי ההימלאיה וראה שדוב בא אליו. אמר בוכריס 'שמע ישראל', ופתאום מבחין שגם הדוב ממלמל ברכה ומסיים: המוציא לחם מן הארץ!". עוד בטרם הוא מספיק להנחית פאנץ', אדלר כבר פורץ באולפן בזמר חסידי וסוחף איתו את האחרים. יבניאל, שבשלב הזה כבר יושב, מכווץ ומרוכז, בכיסא שלו בקונטרול בעודו עדיין מחופש לעסקן חרדי, הוא תמונה סוריאליסטית מושלמת.
אי אפשר אחרת
"אני יכול להגיד לך שמולי (שגב) הרבה יותר נחרץ ממני", אומר הראל במורד היום. "הוא בפירוש אומר שתוכנית שהיא מאה אחוז אסקפיסטית בתקופה שלנו זה חוסר אחריות. שאין לה זכות קיום. אני חושב שיש בזה הרבה טעם, אבל אני לא יודע אם אני נחרץ באותה מידה. לגבי עצמי – כן. הרגשתי שאני לא יכול להיות מאה אחוז אסקפיסטי".
אז כן יש לך אחריות.
"אני לא קורא לזה אחריות. אולי במובן הקולגיאלי והאנושי – אם יש לך במה ותוקפים מישהו, ואתה יכול לעזור, אז אתה צריך לעשות את זה. זה כמו בן אדם שהולך ברחוב ורואה פשע. אתה יכול להמשיך ללכת ואתה יכול להגיד: יש פה מישהו במצוקה ואני יכול לסייע".
"אני אופטימי, בגדול. התהליכים יותר חזקים מהכל. העם הפלסטיני יקבל את העצמאות שלו בדרך כזאת או אחרת. תהיה להם מדינה, אין שאלה בכלל. קודם, אחר כך, באיזה מחיר – אלה דברים שיתבררו בהמשך, אבל ברור שנחיה מדינה לצד מדינה, או מדינת כל אזרחיה. הדברים האלה ייפתרו כי אי אפשר אחרת. אני מקווה מאוד שעוד בימינו".
והשיח הוא רק הרעש סביב התהליכים?
"הוא יכול לקרב אותם או לדחות אותם, הם יבואו עם יותר הרוגים או עם פחות הרוגים. לכן אני מסתכל על הדברים לרגע ממעוף הציפור ואומר 'אוקיי, יש דברים יותר חזקים מנתניהו, ובטח שלי אין שום השפעה'. הבלבול הוא ברטוריקה. אומרים, מירי רגב מקללת ואסף הראל מקלל וזה אותו דבר. אנשים לא מבינים את ההבדל בין שרה ללייט נייט. אפשר להגיד, שפה בוטה זו שפה בוטה. אבל לא, לא הייתי מדבר ככה לו הייתי שר".
אבל מירי רגב מבינה את זה. היא יודעת שהיא בדרנית.
"ולגיטימי להגיד לה: 'את לא יכולה לדבר ככה'. לא לגיטימי להגיד את זה לקומיקאי. לא כל מי שמקלל ולא כל מי שמדבר בשפה בוטה הוא לא בסדר אוטומטית. מבוגרים זה עולם אחד וילדים זה עולם אחר, ושרים ורבנים זה עולם אחד וסאטירה זה עולם אחר. אם שופטים אותי כמו ששופטים שר, אז מישהו מצד אחד לא מבין משהו עמוק לגבי תקשורת. ומצד שני… אולי זה יכול לקדם אותי לעבר הפנסיה".