זאת לא נראית כמו מסעדה. ובכל זאת היא אחת הטובות בארץ
רוטנברג היא לגמרי לא מסעדה מכאן. השירות הידידותי במיוחד הוא בעברית, אבל האוכל מרגיש בשפה אחרת לגמרי. יותר מהכל זו מסעדה כפרית, ביתית ואירופאית נפלאה, שלגמרי במקרה ממוקמת רק שעתיים נסיעה ולא ארבע שעות טיסה מהבית
"סטנלי השטוח" הוא ספר ילדים מפורסם שהפך לפרויקט בינלאומי גדול לחיזוק הקשר בין ילדים בעולם. במסגרת הפרויקט מתבקשים ילדים לצלם את גיבור הספר, דמות מצויירת שטוחה בשם סטנלי (תודו שאתם מופתעים), עושה פעילויות שונות שמאפיינות את המדינה שלהם, ולשלוח את התמונות לילדים ביותר מ-50 מדינות אחרות. אל תרגישו לא בנוח אם לא שמעתם עליו עד עכשיו, אתם לא לבד. למעשה, סביר להניח שמעולם לא היינו יודעים עליו, אם לא ג'.
ג', אחד מבני הדודים הבריטים של בת זוגי, חוגג בקרוב יום הולדת 40. במקור התכנון היה להגיע ולחגוג בארץ, אבל החיים והקורונה אמרו את דברם. במקום זה הוחלט על תחליף – אלבום "סטנלי השטוח". כלומר לצלם תמונה שלו בכל מיני מקומות מעניינים. קיבלנו תמונה שלו, הדבקנו אותה לבקבוק מים מינרלים (להלן ה"בקבוקג") ויצאנו לצלם אותו ברחבי ישראל. נשמע מטופש? בהחלט. אם כי לא מטופש כמו מי שמנסה להסביר לאנשים שמסתכלים עליו, למה הוא מתעקש לצלם בקבוק מים על רקע הארבל. אל תשאלו איך גיליתי. מצד שני, הוא היה התירוץ המושלם להגיע לרוטנברג.
>> בשבוע שעבר אכלנו בשר מעולה בחוות צוק
>> 10 הארוחות הכי טובות שאכלנו ב-2021
כבר לא מעט שנים יש דיבור סביב רוטנברג. לרוב אפילו מאוד חיובי. מסעדה שעושה אוכל איכותי, לא מתחנף ובעיקר לא רגיל. אז מה הבעיה? יש שתיים. זה גם ממש רחוק וגם לגמרי לא מתאים למשפחות. שילוב קטלני, כי לא היינו בצפון בלי הילדים לפחות עשור. כמה פעמים דווקא רצינו, אבל הם התעקשו להצטרף (מי ידע שילדים בני שלוש יכולים להיות כל כך דעתניים?).
השנה, החליטו ברוטנברג לקחת את העניינים צעד קדימה ולהפוך למסעדה שמגישה רק ארוחת טעימות. ארוחת הערב שמורכבת מ-13 (!) מנות, מתחילה בקוקטייל בגינה ונמשכת שלוש שעות. בצהריים מוגשת גרסה קלילה וצנועה יותר בת 5 מנות. השינוי הביא איתו לא רק עניין מחודש אלא גם פרסים קולינריים. עכשיו כבר לא הייתה ברירה. ארזנו את הבקבוקג, הזמנו מקומות (חייבים לפחות יום מראש, אז תשכחו מעצירות ספונטניות) ויצאנו לדרך. כלומר הפעלנו ווייז כי לא היה לנו מושג איפה זה "גשר הישנה" (גם לא החדשה, אגב) ויצאנו לדרך.
אפשר היה לצפות שהדבר הראשון שתחשוב עליו שתגיע לרוטנברג ותצא מהאוטו יהיה "וואו, לא ייאמן שהרגע נסענו יותר משעתיים בשביל מסעדה". רק שיש דברים קצת יותר מטרידים על הפרק, כמו איפה אנחנו לעזאזל? למה יש שלטים של "עצור גבול לפניך"? ולמה המקום לא נראה כמו מסעדה, אלא יותר כמו תחנת הסגר לבעלי חיים? רק בגלל שזה בדיוק מה שהוא היה פעם? (אתם יכולים לשאול איך גיליתי. יש שלט) גם מבפנים זה לא ממש נראה כמו מסעדה. יותר חלל צר ואינטימי שמרגיש כמו חדר עבודה נעים שמישהו פיזר בחלל שלו שולחנות עם מפות לבנות.
עוד לפני שהספקנו להתמקם, אחרי תחקיר העדפות קצר, הגיע הפתיח. מנה קטנטנה של כרוב מוחמץ ותפוח אדמה מדורה. יכולתי לתת פה עכשיו פיסקה על המושלמות של הקערה והכפית ואיך הם היו בדיוק מה שהמנה הזו צריכה, אבל עזבו כי יש פה ביס כל כך הרבה יותר מעניין. הקראנצ'יות של הכרוב מול הרכות של תפוח האדמה. החמיצות שעוטפת את הכל בנעימות. הכל ביחד מתנקז לביס אחד, שמהדהד זכרונות ממקומות רחוקים, ושהרבה אחרי שהוא נגמר אתה ממשיך לחפש ממנו עוד.
בשלב הזה, אחרי שקיבלנו סלסלת לחמים עם מיונז עשבים ביתי משגע, קיבלנו גם הסבר קצת יותר מפורט על תפריט הצהריים. שלוש מנות ראשונות, עיקרית וקינוח. 185 ₪ לסועד. הייתה לי הערה מתוחכמת על המחיר ועל שער השקל בחו"ל, אבל תסלחו לי, כי מסתבר שצריך להסביר קודם לבעלת הבית למה יש לנו על השולחן בקבוק מים מינרלים שתמונה של בן אדם מודבקת עליו. איפה היינו? כן, שלוש מנות ראשונות. ומתחילים עם מרק דלעת.
הדבר הראשון שצריך להגיד שזה בכלל לא מרק. כלומר זה לגמרי מרק דלעת, אבל זה בעצם הרבה יותר מזה. המרק, קרמי ועשיר עם נגיעות של פלפלים מעושנים וג'ינג'ר, הוא בסיס נהדר. אבל מה שמשדרג את המנה הן התוספות. גבן עיזים שנמס לתוך המרק ומפזר מליחות רכה. שברי אגוזים שיוצרים ניגוד מרקמים כייפי, פיסות אשכולית אדומה שנותנות בעיטות משולבות של חמיצות מצד אחד ומתיקות מצד שני. חתיכת פלפל חריף כדי שתזרוק מידי פעם זיקוקים על הלשון. גן משחקים של טעמים ומרקמים.
אם עד עכשיו הייתה באוויר קצת תחושה של חו"ל, המנה הבאה כבר לוקחת אותך לגמרי לכיוון "טוטו, יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס" (או במקרה הזה, 25 קילומטר מטבריה). אנחנו עכשיו בעמק הלואר ומגישים לנו רייט דג מוסר מעושן, כלומר ממרח דג מעושן, כלומר המנה עם הפער הכי גדול בין הניראות שלה לטעם שלה. מה שאתה רואה זה כדור לבן לא מזוהה שיושב על חתיכת טוסט. מה שאתה טועם זה את הסלט טונה הכי טעים שאכלת בחיים. בעיקר כי במקום התועבה המכונה "טונה מקופסא", יש כאן דג מוסר מעושן שבושל במשך שעות בשומן, עד שהתפרק לגמרי והפך לממרח. כל הכיף הרך הזה, עם נגיעות של שומר, משתלב עם הטוסט הפריך לביס שהוא כל כך נכון, שלא נעים לך להפסיק לאכול עד שהכל נגמר.
לסיום אגף הראשונות קיבלנו עוד חיזוק לתחושת החו"ל, הפעם מכיוון המינימליזם. שלוש פרוסות דקיקות של רוסט כבשה, גבעת חרדל גרגרים, חמישה זיתים ושלושה עלי לפת כבושים שניראים כמו ג'ינג'ר כבוש (אבל הם ממש לא וזה קצת מאכזב). הבשר עצמו היה נהדר, והשילוב שלו עם החרדל היה לגמרי מוצלח, אבל הלפת נשארה לא ברורה, ועוד פחות ממנה הזיתים. זאת מנה חביבה, אבל היא לא הצליחה להגיע לפסגות שכבר היינו בהן קודם (שהן כזכור היו איפה שהוא בהרי האלפים).
בעיקריות אפשר היה לבחור בין פילה מוסר לחזה ברווז, אז התפצלנו. הדג היה הצלחה מסחררת. קודם כל כי הוא היה עשוי בדיוק לשילוב הקדוש בין עור קריספי לבשר עסיסי. גם הפולנטה ועלי הקייל שהוגשו איתו היו נהדרים, אבל מה שהפך את הכל לחגיגה היה רוטב הדגים, שעטף את כל המרכיבים בעדינות מסחררת ראשים, והיה כל כך מוצלח שראוי לקרוא על שמו בתי ספר. זה באמת דג נהדר שאתה לא רוצה שייגמר.
ועדיין החזה ברווז נתן לו פייט. כאן הבשר הוא הסיפור. הוא היה עשוי באופן כל כך מדוייק שבאמת חייבים הוריד את הכובע. שכבת השומן העליונה נצלתה עד הרגע שבו היא כבר לגמרי פריכה אבל עדיין לא שרופה. הבשר שמר על העסיסיות שלו. השילוב שלהם הוא קומבינציה מנצחת. התוספות, פירה שעועית לימה ושעועית לימה שלמה, היו מוצלחות למדי, אבל לא בטוח שמאוד תרמו לאירוע, שהיה מוצלח מאוד גם ככה. מנה לגמרי לא שגרתית אבל כזו שאחר כך מתגעגעים אליה. אל תשאלו איך גיליתי.
>> שף יזהר סהר מ"רוטנברג" רוצה לאפות לחם מחיטה עתיקה // ריאיון
>> קדרת אוסובוקו ושורשים של שף יזהר סהר (רוטנברג)
גם בקינוחים נהננו מהפיצול. הברד פודינג היה מצויין, בעיקר בזכות שכבת הסוכר המקורמל מלמעלה, וגלידת וניל מחלב אדירה מהצד. גם המנה השניה, מוס לימון על עוגיות שורט ברד, הייתה מצויינת. המוס הרגיש לגמרי כאילו אנחנו אוכלים ענן לימוני קסום. השילוב של הרכות שלו עם העוגיה הפריכה היה בדיוק מה שחיפשנו. התקלה היחידה הייתה ריבת התפוז הסיני, שהוגשה עם המוס, והייתה יותר חמוצה מחבר אופוזיציה טיפוסי.
רוטנברג אומנם יושבת בעמק המעיינות, אבל היא לגמרי לא מסעדה מכאן. השירות הידידותי במיוחד הוא אולי בעברית, אבל האוכל מרגיש בשפה אחרת לגמרי. יותר מהכל היא מרגישה מסעדה כפרית, ביתית, אירופאית נפלאה, שלגמרי במקרה ממוקמת רק שעתיים נסיעה ולא ארבע שעות טיסה מהבית. מסעדה שהיא לא רק כזו שאם אתם באזור אסור לפספס, אלא כזאת שממש שווה לצאת במיוחד בשבילה ליום טיול.
רוטנברג, גשר הישנה (מול קיבוץ גשר), א'-ה' 22:00-12:00, שישי ושבת 22:00-10:00
★★★★ 4 כוכבים (בכל זאת שעתיים נסיעה); ♥♥♥♥♥ 5 מסיכות קורונה (בדקו תו ירוק, צוות עם מסכות באופן מלא)
ארוחת טעימות 5 מנות – 185 ₪ לסועד