רומן רוסי־ישראלי: 7 רוסים מדברים על עלייה, גזענות ותל אביב
אניה בוקשטיין מודה להורים המוסקבאים שלה, אניה מרטירוסוב נזכרת איך נקלטה בבית ספר בבני ברק וKlone מספר על חיפוש הזיהות שבגרפיטי. שבעה רוסים-תל אביבים על החיים של דור 1.5
הפקה: תמר רפאל
קוסטה קפלן
מוזיקאי, 26
עלה מרוסיה בשנת 1992
"נולדתי בלנינגרד הסובייטית. נאמר על אותה התקופה שאוכלוסיית ברית המועצות הייתה במקום הראשון בעולם ביכולת לקרוא בין השורות. הצנזורה פספסה לעתים קרובות את הדברים החתרניים באמת, כמו הספר 'ביקורות על האמנות הבורגנית העכשווית' שבו השתמשו הסקרנים כדי ללמוד על המתרחש בעולם. ברוסיה לא הייתה דת ולא הייתה פוליטיקה, והתרבות תפסה את מקומה – תפיסת עולם שהועברה אליי בירושה.
השנים הראשונות בחיי היו סוערות ובמהלכן החלה הפרסטרויקה ששמה קץ לעידן הקומוניזם וברית המועצות התפרקה. כעבור זמן קצר הפכה לנינגרד לסנט פטרבורג, ואני, בהיעדר הבנה מקומית של מושג המְיָחְקִי זְנָק (ריכוך של הגה, פעולה הפוכה מדגש) בקרב ילדי הגן בישראל, הפכתי לקוסטיה. השפה העברית הייתה לשפת האם שלי והעבר בתור קונסטנטין לא נראה רלוונטי במיוחד.
[tmwdfpad]
כשהתחלתי לצרוך מוזיקה ישראלית על כל צורותיה, בעיקר בהופעות חיות במועדונים קטנים ומלוכלכים, זיהיתי בהפתעה את שיר העם הרוסי 'קורובייניקי' מסתתר בשירם של הבילויים 'אני הרמב"ם' בלבוש של רוק אלטרנטיבי. הייתה תקופה שמלודיקות ואקורדיונים פשטו על העיר. מוזיקת השוליים החליטה לאמץ את המקצבים והמנגינות של שירי העם הרוסיים במהלך אירוני למחצה ואולי גם מתבקש, משום ש – כפי שהבנתי אחר כך – גם השירים שילדים ישראלים גדלו עליהם היו למעשה נוסחים עבריים חופשיים ללהיטים סובייטיים.
בעזרתה של אחותי העמקתי והכרתי גם את להקת הרוק הרוסי קינו ואת מנהיגה האגדי ויקטור צוי, שהקליטו מוזיקת לו־פיי בלית ברירה בצל הצנזורה הסובייטית והשאירו עליי רושם עצום ובל יימחה בזכות התדמית האנרכיסטית הרומנטית והמחאה הסרקסטית־אובדנית אך מלאת התקווה שלהם.
בתמונה: סבא לב, פאנקיסט במסווה של אינטלקטואל שהחזיק במשרה של מנהל בית ספר באותו גיל שאני החזקתי במעקה המדרגות של מועדון הפטיפון כדי לשמור על שיווי משקל. מקור השראה אופנתי ורוחני נוסף שעזר לי להשלים את המהלך ולקבל חזרה את תואר האצולה האבוד שלי כאדם רוסי".
מאיה בש
מעצבת אופנה, 35
עלתה מרוסיה בשנת 1991
"עליתי לארץ מנובוסיבירסק, לבושה בחצאית פלסה וז'קט מחויט, בהיותי בת 12, גיל שבו כדי להשתייך חייבים להיות ולהתלבש כמו כולם. לא היו לי את הליווי'ס ואת הריבוק, וממה שהיה בגרדרובה שהבאנו מברית המועצות ניסיתי ליצור בגדים שאיכשהו יזכירו את האופנה המקומית. זה מלווה אותי עד היום. עלינו כמשפחה גדולה ובהתחלה גרנו בקריית ים. לא ממש הרגשנו שהגענו לישראל, כי רוב יושבי האולפן היה יוצאי בוכרה. אחרי תשעה חודשים עברנו לכפר סבא ושם הוקפנו בחברה רוסית.
כשהייתי בת 17 הייתה לי ההזדמנות ראשונה לנסוע לתל אביב והתחלתי לעבוד במלצרות. בהמשך נדדתי גם בתל אביב עצמה: בתקופת הצבא עברתי ליד אליהו, אחר כך לצפון העיר ואחרי 12 שנה עברתי למרכז. כשהגעתי לתל אביב כבר הייתי בשלה מאוד, וההשתלבות בה הייתה לי טבעית. בקריות זה ממש לא קרה וגם לא בכפר סבא, שבה הייתי חלק מחבורת רוסים קשוחה שיושבת בגינת עולים.
היום רוב החברים שלי הם תוצרת ברית המועצות לשעבר, רובם יוצרים בתחום זה או אחר, אבל שתי חברות קרובות שלי הן ילידות הארץ. מבחינתי אין הבדל. זה שיש לי רקע היסטורי אחר וזיכרונות ממקום אחר ואפשרות לדבר בשפה אחרת ולקרוא בשפה אחרת – זה יתרון אדיר. אין לי ערכים ציוניים אבל אני בוחרת בתל אביב בלב שלם כי אני אוהבת אותה, ואני מביאה אליה את הזיכרונות שלי: עד היום אני מושפעת בעבודה שלי מהביגוד ברוסיה – הלבוש האחיד, המחויט, שמלות בית הספר, מדי ההתעמלות. הרבה מהפריטים עוצבו בגזרות אוברסייז ומטעמים כלכלייים היו יוניסקסיים, כי הבגדים עברו מדור לדור. בסוף שנות ה־80 לא היה מבחר בחנויות הבגדים בברית המועצות. לרוב, מה שהיה מוצג היה מאוד לא לביש ונראה אותו דבר, כך שסבתא שלי ואימא שלי תפרו וסרגו בשבילי ובשביל אחותי כשהיינו קטנות. לפני שלוש שנים החלטתי לפתוח קו סריגה והיה לי לגמרי ברור שזה תפקיד לאימא שלי".
אניה בוקשטיין
שחקנית ומוזיקאית, 33
עלתה מרוסיה בשנת 1990
"ביום שנחתנו בארץ עם כל אלפי העולים פשוט שלפו אותנו משדה התעופה כי ההורים שלי היו מהיחידים שידעו לדבר עברית ונתנו להם לדבר ברדיו. היה לנו קרוב משפחה עשיר שהוא בעצם זה ששלח לנו את ההזמנה לעלות. הרי עולים חדשים לא היו יכולים סתם להגיע, הם היו צריכים לקבל הזמנה ממישהו שמכיר אותם בארץ. בשבוע הראשון ישנו במלון ברחוב בן יהודה בתל אביב. בפעם הראשונה שראיתי קיוסק עם הרבה מאוד ממתקים נתקפתי הלם, שאחר כך הפך לבכי, שהפך לרצון פשוט לגרוף הכל ולקחת הביתה. לא אשכח בחיים את ההלם הזה שעד היום לא ממש עבר לי. השפע הזה של המתוק מרגש אותי גם עכשיו. אחרי שבוע קרוב המשפחה נפטר וחיינו השתנו מקצה לקצה. הוא היה האדם שהיה יכול לעזור ולהקל, ואנחנו נשארנו לחיות את המציאות שהכתה חזק מאוד.
הדירה הראשונה שלנו הייתה ברמת גן. למדתי שם חודשיים־שלושה בכיתה א', הייתי בשוק מוחלט ולא תקשרתי עם אף אחד. ההורים שלי שלחו אותי לקיבוץ איילת השחר לחודשיים בחופש הגדול, וכשחזרתי עברנו לגור בבן יהודה פינת בן גוריון בתל אביב, בדירה של הדוד שנפטר, והתחלתי ללמוד בבית ספר לאמנויות. היום אני תל אביבית בדם, מכורה לעיר ולא מחשיבה את מה שהיה לפני כן. גם ההורים שלי נשארו בתל אביב עד היום. צריך להביא בחשבון שהם הגיעו ממוסקבה, שהיא תל אביב כפול שבע. הם היו תמיד עירוניים, מחוברים ותרבותיים, והם שאפו, אפילו שהיו צעירים ולא היה להם כלום, שיהיו לי חיים בעיר מרכזית.
עובדה ששלחו אותי ללמוד אמנויות מצביעה על כך שהם הבינו את הכוח של עיר גדולה ואת היכולת שלה להעשיר אותי דווקא ברגעים שבהם לא הייתי מחוברת תרבותית. מוזיקה הייתה הדרך שלי לתקשר. את האלבום הראשון שלי הקדשתי לזיכרונות ולהבנה עמוקה יותר של מה זה להיות עולה חדשה ולחפש את הזהות שלך, מה זה בית ואיפה הוא נמצא, ונתתי מקום לגעגועים. אני עדיין מתגעגעת לממתקים שכן היו ברוסיה. כשאימא שלי טסה לשם היא מביאה לי סוכריות ומין וופלים מצופים. פה בארץ הכרתי לראשונה סוכריות גומי, ונראה לי שמה שעשה לי את זה אז היה הצבעוניות שלהן. עד היום אני אוכלת המון נחשים ודובונים".
אניה מרטירוסוב
דוגמנית, 29
עלתה מאוזבקיסטן בשנת 1991
"הייתי בת 5 וחצי, אולי 6, כשעלינו לבני ברק. הכי הארדקור. אני לא זוכרת הרבה. למדתי בבית ספר דתי, אז חטפתי את התרבות לפרצוף ונקלטתי באופן די טבעי. אני חושבת שלאימא שלי היה יותר קשה, אבל לנו בתור ילדים היה ממש איזי. ישר התחברתי לישראלים, לא היו לי חברים רוסים. לתל אביב עברתי בגיל 17. דווקא היום, כשאני יותר מבוגרת, אחרי 25 שנה בארץ, הרוסיות שלי מורגשת יותר. אני מתחברת הרבה יותר לרוסים, מוציאה את הרוסיות שלי החוצה ונהנית מזה. יש לי כמעט רק חברות רוסיות ואנחנו קוראות לעצמנו 'המאפיה הרוסית'.
לצערי, עם הבנות שלי, איימי בת ה־6 ואליס בת ה־4, אני לא מדברת ברוסית. השפה קצת הלכה לי לאיבוד. החינוך שהן מקבלות ממני מאוד סובייטי, עם חוקים ברורים ונוקשים, כמו שאני גדלתי. שמונה בערב – למיטה. אני מנסה לשמר את זה, כי היום אני מבינה את החשיבות שבדבר, גם דרך האוכל הרוסי שאימא שלי דואגת להכין לבנות שלי. הן מאוד אוהבות את הגרצ'קה (מנת כוסמת מסורתית) שהיא מכינה להן, ואליס הקטנה חובבת גם דג מלוח ובורשט. היא פרטנרית מושלמת לארוחה רוסית בת שלוש מנות.
הבנות שלי ישראליות לגמרי, אבל חשוב לי לחשוף אותן לתרבות שלי ושיידעו מאיפה באתי. הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין דוגמנית ישראלית לדוגמנית רוסייה, ואני חושבת שישראליות מרשות לעצמן יותר. אני לא מפונקת. באנו ממקום שאין בו 'קשה' ואין תלונות. אני יכולה לעמוד 14 שעות ביום צילום ולא להוציא הגה, כי זו עבודה כמו כל עבודה. גם החברות שלי שאינן דוגמניות מתנהלות ככה במקצועות שלהן".
klone
אמן רחוב, 33
עלה מאוקראינה בשנת 1994
"חוויית העלייה לישראל, כמו כל חוויית הגירה למדינה אחרת, היא מטלטלת ומזעזעת, בייחוד בתור ילד. בגיל 11 עברתי למקום נטול עונות שנה מובהקות, עם שפה זרה ומנטליות שונה לגמרי. הגעתי מברית המועצות, מקום שבו אנשים שורדים למרות הכל וללא עוררין. הדמיון לישראל קיים: גם פה לא משנה כמה חרא הממשלה תאכיל את העם, הוא עדיין יבחר בה שוב ושוב.
כשהייתי נער, חוץ מלשבת בפארקים עם חברים רוסים ולעשות צרות, גיליתי בטעות את הגרפיטי, שלפני 16 שנה פשוט לא היה קיים בישראל. היה אפשר לספור על יד וחצי את אמני הרחוב בכל הארץ. הגילוי הזה הוביל אותי לסצנות האנדרגראונד של תל אביב, וככה הבנתי שדי הרבה מהמשתתפים הם כמוני, יוצאי ברית המועצות ועוד כמה מקומות אקזוטיים. אני בהחלט רואה את התרומה שלנו לתל אביב, ואני מתכוון לדברים המעניינים ולא רק לכמה כיף שיש טיב טעם פתוח 24 שעות ביממה – סצנות הפאנק, המטאל, הטכנו וההיפ הופ המקומיות הוקמו ונסחבו חלקית לפחות על כתפיים סובייטיות. גם סצנת האמנות תובלה בחריפות דווקא על ידי יוצאי מדינות שלא ידעו מה זה חריף אמיתי עד שעלו לפה, והכל נעשה בקצב אחיד ובטוח, בדיוק כמו שחונכנו.
אימא שלי תמיד אומרת שאני גדלתי הרבה יותר משוחרר ממנה. אני חושב שמה שקרה זה שבכל זאת השמש והחומוס עשו את שלהם. העולים מהדור שלי עברו סוג של מטמורפוזה ונוצר היבריד של התנהגויות והשקפות עולם – הרציונל הסובייטי התערבב עם החוצפה הישראלית.
לקח לי שנים להגיע למסקנה שגם העבודה האישית שלי וגם המקורות שלי בגרפיטי ולאחר מכן באמנות הרחוב ובעבודת הסטודיו שלי הם בסופו של דבר אותו חיפוש זהות: הניסיון לתמצת את שלוש השפות שאני דובר טוב אך אף אחת מהן לא מרגישה כשפת אם, ההבנה שאני בעצם כל הזמן בדרך לאנשהו ושזאת הדרך הטבעית. אצלי זה קרה דרך דמויות שבהן האנושי התערבב בחייתי. ובדיוק מהמקום הזה – מהחיבור בין איך אני "אמור להיות" למה שנכון לי, מהתלישות והשייכות בבת אחת – נוצרים דברים מאוד מגניבים".
אנה הלטה
די.ג'יי, 35
עלתה מאוקראינה בשנת 1999
"עליתי בגיל מאוחר יחסית, כשהייתי בת 16. הגעתי ישירות לכפר הנוער הדתי ימין אורד בצפון, במסגרת פרויקט שמעלה לארץ בני נוער בכיתות י־י"ב בסטטוס סטודנט־תייר. בתום הלימודים הם מקבלים תעודת בגרות ואז מחליטים אם להישאר בישראל או לחזור למדינה שממנה הגיעו. רובם נשארים בארץ ועוברים את ביורוקרטיית העלייה. כך או כך, אם מגיעים לכאן לבד, כדי לעבור את התהליך צריך להגיע לגיל 18. אני חזרתי לאוקראינה לתקופה מסוימת (אימא שלי גרה שם עד היום) ואחר כך עברתי את תהליך העלייה משם.
ההחלטה לעלות לבד הגיעה כשהייתי בת 13 וחצי בערך. המדריך מימין אורד ביקר במקרה בעיירה שלי וסיפר על המקום הזה, שהיה נראה נפלא בעיניי (וכך היה באמת). הייתי ממש ילדה והרעיון הזה נדחה עד שסבתא שלי עלתה לארץ ובאתי לבקר אותה בקיץ 1995. נזכרנו במדריך ובמקום שעליו סיפר, עליתי עם סבתא לאוטובוס ונסענו לבקר אותו. התאהבתי באווירה באופן מיידי וכשחזרתי מחופשת הקיץ לאוקראינה ביקשתי מההורים שלי אישור ואת כל המסמכים הנדרשים כדי לחזור לארץ ולהתחיל בלימודים.
כצפוי עבר קצת זמן עד שאימא שלי הסכימה, אבל עד היום אני מודה לה על האומץ וההחלטה הלא קלה. באותה תקופה סבתא שלי עדיין הייתה בחיים ולמעשה היא תמיד הייתה בשבילי דמות מאוד משפיעה, לכן בכלל לא הרגשתי לבד אף שהגעגועים לכל המשפחה באוקראינה היו כואבים. לאחר מכן בני הדודים שלי הגיעו לכאן ואז נהייתה לנו כאן משפחה קטנה. בשנת 2001 גם אחותי הצטרפה.
כפר הנוער היה מקום מושלם ומחבק כל כך, שרק שנים אחר כך הבנתי שזה לא היה ככה אצל כולם. לחברים רוסים שלי יש סיפורים טראומטיים על הניסיונות להשתלב בחברה, לי לעומתם הייתה נחיתה רכה – קודם לפנימייה, ומשם, כשכבר למדתי את השפה, לחיים העצמאיים. למדתי בבצלאל ואחרי כמה שנים עזבתי את ירושלים, עברתי לתל אביב והשתלבתי גם כאן בסצנת הלילה. בירושלים ובתל אביב יוצאי ברית המועצות לשעבר הם הבליינים הכי הארדקור שאני מכירה – בליינים שמחים שנותנים מעצמם ולוקחים מהלילה את הכל".
דניס ויטצ'בסקי
הייטקיסט ועיתונאי, 30
עלה מאוקראינה בשנת 1994
"לפעמים אני חושב שהיכולת שלי לצטט את מרבית מערכוני 'החמישייה הקאמרית' באה לפצות על משהו. אז נכון, 'הגיהינום הוא הזולת, שמור על ניקיונו' הוא משפט גאוני, אבל למה לכל הרוחות שיננתי את כל מערכון החלבם? למה אני לא נעלב מ'שלא יתפללו אם ימצצו אותנו באמריקה עוד כמה שנים'? כנראה כי ההיכרות האנקדוטלית הזאת עם תוכנית המערכונים התל אביבית ביותר פתחה לי דלתות – אותן הדלתות שהמבטא שלי ואי היכולת ההיסטורית שלי להבין איפה שמים ה"א הידיעה דווקא היו אמורים לסגור.
הנחיתה בחיפה ב־1994 הייתה רכה למדי עבור ילד בן 8 מלבוב, עיר מזרח אירופית קטנה (רק 750 אלף תושבים). אמנם עברו שלוש שנים עד שהבנתי מה משמעותה של המילה 'פאשלה', אבל התשתית שהקים דור 91' וידאה כי לא יחסר לי בשר חזיר וכי לא אהיה הרוסי היחידי בכיתה. ועדיין, 21 שנה אחרי, קשה לי מאוד לייצר עטיפה הגיונית לזהות שלי: אני לא בדיוק רוסי, אני אוקראיני (סתם, נו), אבל בו בזמן ישראל מעולם לא נתנה לי לשכוח שאני לא בדיוק שייך.
וזה, כפי שאמר רמי הויברגר במערכון של החמישייה על השב"כניק עם הזין הקטן, 'מדרבן אותי לתפקד'. מצטער על ההקבלה בין עלייה לבין איבר מין קטן, אבל שניהם באים עם סטיגמות חברתיות שאי אפשר באמת להתגבר עליהן. אפשר להתחבא, לברוח או להתחזות למה שאתה לא, כי החברה לא תשתנה, החברה לא תתחיל להיות מקבלת יותר. אז הלכתי לעסוק בעיתונות בעברית – רק טקסט, שלא ישמעו את המבטא – ועכשיו אני כותב מסמכי אסטרטגיה באנגלית לחברת היי־טק אבל מעדיף שלא להתראיין, שלא ישמעו את המבטא; ורק את הרוסית אני שוכח לאט לאט ומשכנע את עצמי שזה בסדר. זה לא".