• Facebook
• Twitter
• Email

קבוצת הברביזון החדש כבר הפכה מזמן שם שני לפריחה האדירה שחווה הציור בשנים האחרונות, והיא מייצגת דור חדש של ציירים שעייפו מתיאורטיזציית היתר שדבקה בתחום. המניפסט שמציעות חמש חברות הקבוצה הוא כה פשוט עד שהוא חתרני – הן קוראות לציירים לזנוח את החיפושים האסתטיים המייאשים בסטודיו ולצאת החוצה, להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, בדיוק כפי שעשו ציירי הברביזון, חלוצי האימפרסיוניזם במאה ה־19 בצרפת. חמש הציירות – אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אסיה לוקין,זויה צ'רקסקי־נאדיואולגה קונדינה – כולן עולות חדשות וישנות מברית המועצות לשעבר, הכירו זו את זו דרך צ'רקסקי, שהייתה ידועה עד אז בעבודות המחוצפות והפרובוקטיביות שלה. הן התגבשו כקבוצה באופן רשמי בתערוכה "קארגו קאלט" במוזיאון בת ים ב־2012 שקיבצה כ־15 אמנים ממוצא רוסי, ויציגו שם יחד גם בתערוכת "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח בשבוע הבא.

"לכל אחת מאיתנו היו אותן מחשבות וצ'רקסקי הגדירה אותן יפה", מספרת לוקין. "אנחנו נתקענו בחיפושים הקונספטואליים שלנו. הרעיון המגבש היה שצריך ללמוד לצייר מחדש, והדרך לעשות את זה היא בשיטה המסורתית של ציור מהתבוננות, בשביל זה צריך לצאת לרחוב ולצייר את החיים".

למה ההתבוננות תגאל את הציור מהתקיעות?

צ'רקסקי: "ציור מהתבוננות היה פתרון אולטימטיבי למצב שהרגשתי תקועה בו מאז הילדות שלי מהסיבה הפשוטה שהמציאות והחיים תמיד יהיו יותר גדולים ויכללו יותר ממה שהדמיון או הזיכרון שלי יכולים להכיל. בתקופה שהציור כל כך עסוק בלדבר על עצמו ועל הקונטקסט של עצמו, זה נראה לי מאוד מרענן להפנות את המבט החוצה ולא פנימה".

"הציור היום אובר מודע לעצמו", מסבירה לוקשבסקי, "ואנחנו מתעסקות בתחום של הרגש, של הרמוניה, של יופי. אנחנו רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי. בקיצור, משהו מיושן", היא צוחקת.

"יש ביקורת כזו עלינו, אבל בעיניי זה הדבר הכי חדש שיש. אני חושבת שזו הדרך לצאת מהמבוי הסתום שהציור נמצא בו עכשיו", אומרת זורבוב. "בבצלאל תמיד אומרים שהציור מת", מוסיפה לוקין, "ואז מנסים למצוא אותו מחדש דרך ציור קונספטואלי או מינימליסטי, או שמנסים למצוא משהו חדש. אולי זה היה אקטואלי בשנות ה־60, היום זה נורא מיושן לחפש משהו חדש. מהבחינה הזו אנחנו לא בחיפוש של משהו חדש אלא בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

קונדינה: "היציאה החוצה היא ממש הרפתקה. ברחוב יש אקשן. ההתבוננות תמיד מחדשת, גם אם אין לך מה להגיד כצייר. זה בעצם הפתרון – לצאת החוצה אל החיים. אני לא בטוחה שהציור במבוי סתום. המבוי הסתום הוא רק בראש".

רובכן מלמדות היום בבתי ספר לאמנות. איך המורים והסטודנטים מתייחסים לציור בימינו?

לוקין: "כשלימדתי בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי, העברתי קורס רישום רוסי כבד. לי אישית היה כיף, כי זה באמת היה חסר. במחלקה לאמנות באותו הזמן אני חושבת שהם כמעט ביטלו את הקורס הזה".

זורבוב: "בשנקר המצב שונה. אני מלמדת סטודנטים שנה א' כבר שנתיים והציור מאוד פורח עכשיו".

לוקשבסקי: "אני למדתי במדרשה ואף אחד לא דיבר על דברים מהותיים, כאילו אין להם זכות קיום כי זה מצמצם את הראייה העצמאית. אבל אני חושבת שזה משתנה. הזמינו אותנו עכשיו להנחות סדנה בתואר השני בבצלאל. זה יהיה כמו סטודיו פתוח ואנחנו נלמד וגם נעבוד שם".

עבור חברות הברביזון, התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" היא מעין המשך ישיר ל"קארגו קאלט" מלפני ארבע שנים. הפרויקט המקיף מציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית ומנסה לקשור בין העבר הסובייטי האפל לזרמים התת קרקעיים שמניעים את החברה העכשווית, רוויית האלימות והטירוף. אשכול התערוכות הראשון יעסוק בעיקר בנושאי ילדות, חלומות ומדע בדיוני. בתערוכה יציגו חברות הברביזון ציורי ילדות מברית המועצות, חלקם ציורי ילדות של ממש ואחרים מבוססים על זיכרונותיהן מרוסיה הסובייטית. זו למעשה הפעם הראשונה שבה פרויקט משותף של הנשים אינו מבוסס על התבוננות ועל יציאה לשטח. ולמרות זאת, הן טוענות, הפרויקט נשאר נאמן לרעיון של ההתבוננות במציאות וביומיום.

יש היום לא מעט ילידי ברית המועצות שחוזרים לגטאות, מסרבים להתערות בחברה הישראלית וגאים בזה.

זורבוב: "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'. אנחנו שומעים את זה ברדיו ובטלוויזיה אבל אין באמת דבר כזה. יש המון משפחות שסגורות בתוך התרבות שלהן ובתוך המוצא שלהן".

לוקשבסקי: "הרוסים חושבים שהתרבות שלהם היא מאוד עשירה. אני יצאתי מהגטו הזה, ואני רואה עכשיו כמה שהיא פסאודו עשירה. היא לא מעודכנת, היא שוביניסטית ועתיקה. הרוסים עצמם לא רואים את זה, זה נראה להם מאוד איכותי וייחודי".

יש תחושה של קיפוח?

לוקשבסקי: "מה זאת אומרת קיפוח? שאנחנו סוג ב'? לא".

ובתוך האמנות?

לוקין: "בשנות ה־90 הייתה תחושת קיפוח באמנות. אני זוכרת את זה בבצלאל, פחדו לקחת תלמידים רוסים ובצדק".

לוקשבסקי: "סגרו אותם. זה מקרה פרוידיאני. חשבו עליהם שהם תקועים רק ברישום אקדמי ולא יכולים להיפתח. הם שונאים אמנות עכשווית, גם למודרניזם הם די סגורים ובגלל זה לא לקחו אותם. מצד שני, אני למדתי עיצוב גרפי והביאו אותנו הרוסים כדוגמה לעבודה ולמשמעת".

לוקין: "אבל אני, לפני שהגעתי לבצלאל, למדתי דברים אחרים, למדתי אצל מורה פרטי אמנות מופשטת. זאת הייתה סטיגמה".

אבל כן היו אמנים רוסים שניסו להכניס מסורות רוסיות לקאנון הישראלי. מיכאל גרובמן, למשל.

לוקשבסקי: "הוא ניסה לבנות שיח של אמנות רוסית וזה לא הצליח לו. הוא נשאר לבד".

זורבוב: "זה לא היה הזמן. היום רוסים מרגישים יותר כוח וביטחון. הייתה פריחה של אמנות רוסית בתחילת שנות האלפיים, עד לפני חמש שנים. הייתי למשל במוזיאון פראדו במדריד והיה שם ספר הדרכה ברוסית".

אז אתן מגדירות את עצמכן כציירות רוסיות?

זורבוב: "אנחנו ציירות ממוצא רוסי, בטח".

לוקשבסקי: "אמנים ישראליים שואלים אותנו לפעמים 'אפשר להצטרף'? זה נשמע כל כך מטומטם. לא, אי אפשר להצטרף. צריך לעבור בדיוק את אותו דרך שאנחנו עברנו: ללמוד באקדמיה, לעבור לניסויים קונספטואליים, להכיר את האמנות העכשווית ולחזור בחזרה. ככה אתה יכול להצטרף".

אתן חושבות שהציור שלכן הוא אנטיתזה לציור הישראלי, אם יש דבר כזה בכלל?

צ'רקסקי: "אני חושבת שהציור הישראלי עוד לא גיבש מסורת או אסכולה משלו. לעומת זאת ברוסיה יש מסורת ציורית מאוד מגובשת. להבדיל מהמערב, ברוסיה הציור אף פעם לא חווה מוות קליני אלא המשיך להתקיים לאורך כל המאה ה־20. מתקיים שם שיח ערני ויש המשכיות ברורה בין דורות של ציירים. אנחנו יכולים לזהות זה את זה בלי להכיר באופן אישי, כי יש לנו קונטקסט משותף וקריטריונים משותפים. מה שמכירים בחוץ כאמנות רוסית זה לאו דווקא מה שמוערך בפנים אלא יותר מה שמתאים לו להיות יצוא".

קונדינה: "לכולנו יש שורשים משותפים ובסיס קלאסי, אבל ברוסיה לא היינו שייכות לאסכולה רוסית, היינו באנדרגראונד. אבל הציור הישראלי בא גם מרוסיה. בדרך כלל האמנים הרוסים מגיעים לכאן, מגלים את האור וחווים משבר. צייר מרוסיה בא לפה ומקבל שוק. אבל ככל שאנחנו חיים פה אנחנו מכירים יותר את המציאות".

"הילדים רוצים קומוניזם", מוזיאון מובי בת ים, פתיחה בחמישי (25.2)

• אמנות
• נטליה זורבוב
• אסיה לוקין
• זויה צ'רקסקי־נאדי
• אולגה קונדינה
• ברית המועצות לשעבר
• בריה"מ
• ברה"מ
• קארגו קאלט
• שלטון סובייטי
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• מיוחדים
• זויה צ'רקסקי
• ציור
• ברביזון
• הברביזון החדש
• אנה לוקשבסקי
• רוסיה
• מוזיאון בת ים
• מוזיאון מובי

• Facebook
• Twitter
• Email

Smirnoff

הוודקה הזו, שקיימת מאמצע המאה ה־19, היא הנמכרת בעולם, והסיפור שלה יכול לסחוב כמה עונות טובות של טלנובלה קורעת לב. בקצרה, היה זה פיוטר סמירנוב שהקים את המפעל על שמו ואף זכה להיות ספק הוודקה הרשמי של בית המלוכה, ובכך הפך את משפחת סמירנוב לאחת העשירות ברוסיה. הסיומת הצרפתית "סמירנוף" הגיע רק אחרי שהמזקקה עברה לצרפת דרך קונסטנטינופול, אחרי שהמשפחה נאלצה לברוח מרוסיה מפני תוצאות המהפכה הבולשביקית.

סמירנוף כשל בצרפת, עסקו נמכר לאיש עסקים אמריקאי ואחר כך לחברה נוספת, שלימים תהפוך לחברת האלכוהול הגדולה בעולם (דיאג׳ו). אז הגיעה ההצלחה, עם הסלוגן המפורסם שגרם לאמריקאים – צרכני וויסקי נלהבים – לחבב את המשקה השקוף והמוזר הזה: ״הוויסקי הלבן של סמירנוף, ללא טעם, ללא ריח״. בתחילת שנות ה־90 הקים בוריס סמירנוב, נינו של פיוטר המייסד, את מזקקת סמירנוב במוסקבה וטען כי הוא מייצר את הסמירנוב המקורית, מה שגרר כמובן מאבקים משפטיים ותביעות הדדיות. וכל זה, כאמור, ממש בקצרה.

סמירנוף (זו שמגיעה לארץ מיוצרת בארצות הברית) היא וודקה נקייה, חלקה, בלי יותר מדי בלבולי מוח, וזו הסיבה שאני אוהב אותה. נותנת את הצריבה בגרון, לא שמנונית ולא מתוקה ובלי כל בלבולי המוח של אולטרה/סופר פרימיום.

Stolichnaya

או פשוט "סטולי". אמנם היא מיוצרת בלטביה, אבל עדיין נחשבת (לפחות בתודעה) כוודקה רוסית. היא מיוצרת מחיטה ושיפון, ופירוש שמה הוא "עיר בירה". ב־2013, עקב גל של חוקים נגד הקהילה הלהט"בית ברוסיה, נפתח מסע שקרא לחרם על סטולי (לצד מוצרים רוסיים נוספים) בברים ובמועדונים בחרבי העולם, ודווקא אז החברה התנערה מהקשר הרוסי ודאגה להבליט את העובדה שהוודקה בכלל מיוצרת בלטביה… על כל פנים, בסטולי תמיד תמכו בקהילה הגאה, גם בארץ, בצורת חסויות למצעד הגאווה.

הוודקה עצמה פשוטה, קצת מתוקה לטעמי האישי, אבל אני מניח שזו הסיבה שהיא כה אהובה בארץ. אגב, סטולי גם אחראית על הוודקה היקרה בעולם ככל הנראה – סטולי עלית הימלאיה – העשויה מים טהורים מהרי ההימלאיה. מחיר בקבוק עומד על כמעט 20 אלף ש״ח, אבל דעו כי חלקם נתרם להגנה על האוקיינוסים.

Russian standard

ידועה פשוט כ"רוסקי". היא אמנם הושקה רק ב־1998, אבל מדובר באחד המותגים שהכי מזוהים עם רוסיה. הוודקה מיוצרת מחיטה, היא חדה ועוקצנית בדיוק במידה, לא חנפנית אבל נקייה למדי, לא אצטונית או אלכוהולית מדי. בעיניי מדובר בדוגמה נהדרת לוודקה רוסית מוצלחת.

Legend of Kremlin

בבקבוק מהודר ובאריזה מפונפנת מגיעה הטוענת לכתר הוודקה הרשמית של משכן הנשיאות הרוסית; יש שמועות שאפילו לפוטין יש אחוזים במפעל. מדובר בוודקת דגנים שעוברת זיקוקים וסינונים רבים כך שהיא חלקה ונעימה, טיפונת שמנונית ועם מתיקות קלה בסיומת, כמיטב המסורת הרוסית.

Kauffman Hard

מדובר בוודקה שהושקה ב־2000, עם פנייה לקהל יעד ברור למדי: זו ממש לא וודקה לפועלים, בלשון המעטה, ולא רק בגלל המחיר הגבוה יחסית. עיצוב הבקבוק כולו משדר יוקרה, אבל חייבים להודות כי אכן מדובר בוודקה מוצלחת ביותר. היא מיוצרת מחיטה מובחרת, כל פעם משנת בציר אחת (וכשהאיכות לא מספקת, מדלגים על שנה, כך לפחות טוענים במזקקה). וודקה מלוטשת, עדינה ונעימה, כמעט מתבקש לומר פרחונית. אם אתם אוהבים וודקה בטמפרטורת החדר, כזו שלא חייבים להוריד בצ'ייסר מהמקפיא – זו בחירה מצוינת.

• מיוחדים
• וודקה
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• Kauffman Hard

• Facebook
• Twitter
• Email

בתור בוגר של שלוש שיחות טלפון ארוכות עם סטנדאפיסטים רוסים ישראלים, אני רואה עצמי כשיר להצהיר את הדבר הבא: לכל סטנדאפיסט רוסי יש איזו דעה על מוטיב הסבתא בסלון. הסבתא בסלון – הכוונה לתופעה הרווחת של סבתא מקומטת וקטנה שלא דוברת עברית וישנה על הספה בסלון של משפחות רוסיות בארץ – היא יותר מהזקנה במסדרון של אהוד ברק מבחירות 1999 (דימוי ששימש אותו להדגים כיצד ידאג לעניים. מיותר לומר שהוא לא עמד במילה). הסבתא בסלון מייצגת תרבות של עדה, וגם של תקופה. הסבתא בסלון עבור הסטנד־אפ הרוסי בישראל – כן, יש סצנה כזו – היא מה שהיה המשפט "מישהו פה מבית ים?" עבור הסטנדאפיסטים של הניינטיז.

כל סטנדאפיסט רוסי שמכבד עצמו חייב להחזיק באג'נדה כלשהי בנוגע לסבתא בסלון: האם הוא מריץ עליה דחקות בצרורות, מחקה אותה, מביא עליה זווית חדשה או מתעלם ממנה כי זה פאסה. כשסטנדאפיסטים רוסים נשאלים לגבי יחסם לתיק הקרוי "הסבתא בסלון" הם לוקחים נשימה עמוקה כמו שמאלני שנשאל "אוקיי, אז מה אתה מציע?" במהלך ויכוח פוליטי. שמעון ראיצ'יק חושב שלא מספיק לומר "סבתא בסלון". צריך לומר עליה משהו, אבל רק אם הוא מדויק ונכון; את מיטל שפירו הסבתא פחות מצחיקה, כי היא יותר בעניין של חומרים שמדגימים את הווייט טראשיות של הרוסים בארץ, כמו הפעמים שההורים פתחו עליה ממטרות בקיץ במקום לשלוח אותה לחוג; וגיורא זינגר מפזר אזכורים של הסבתא בסלון אף שתכלס הוא חושב שזה כבר לא עדכני כי רוב הסבתות האלה ממילא כבר מתו.

אותי באופן אישי עצם האזכור של הסבתא מצחיק, ואם מוסיפים לזה חיקוי גופני שלה מכורבלת תחת שמיכת פיקה – בכלל טוב. למען הפרוטוקול אציין רק שתופעת הסבתא הסלונית חוצה עדות, ובתיכון יצאתי עם בחורה שסלון ביתה נשלט על ידי סבתא עירקית זקנה שמימיה לא החליפה פיג'מה, אבל העובדה שהיו לה עין אחת כחולה ואחת אפורה חילצה אותה מקטגוריית בדיחות הסבתות ותקעה אותה עמוק בביזאר הפולקלוריסטי.

אווזים, נמיות ושמן קיק

בניגוד למוזיקה, לתיאטרון, לאמנות הפלסטית, למחול ולאחרונה גם לעולם האוכל והמסעדנות, ההומור הרוסי לא הצליח לחדור למיינסטרים הישראלי ב־25 השנים שחלפו מאז העלייה הגדולה מארצות חבר העמים. בגדול רוסים לא נחשבים מצחיקים, והבדיחות שלהם נתפסות בעיני הישראלים כנאומים טרחניים שנשמעים כמו סוג של אגדות עם על כל מיני אווזים, נמיות, אגמים קפואים ובקבוקי שמן קיק ונגמרים באנטי פאנץ' דאונרי להחריד. כשמסתכלים מהצד על רוסים שמבלים יחד בחבורות, רואים שהם צוחקים מלא, ככה שהם מצחיקים בהחלט והבעיה היא כנראה בתרגום ההומור שלהם לעברית. זו גם הסיבה שכשרוסים מנסים לספר בדיחה למי שאינו דובר את השפה ונתקלים בקהל קשה, הם ממהרים לומר "ברוסית זה נשמע יותר טוב".

האם ההומור הרוסי יצליח לחדור את השריון הישראלי ולהתנחל לנו בלבבות? אם זה יקרה, אז הסטנדאפיסטים הרוסים שפועלים כיום בארץ יהיו אלה שיצעידו אותו בגאון לעבר מדורת השבט, אף שנכון לעכשיו החומרים שלהם עוסקים יותר בצחוק על רוסים ובהומור רוסי.

הסטנדאפיסט הבולט והוותיק בתת הסצנה הזאת הוא גיורא זינגר, 32, שעלה לארץ בגיל 6 מאוקראינה. זינגר מופיע זה עשור ומתפרנס מהסטנד־אפ שלו. לזינגר יש וייב של ארכי סטנדאפיסטים מהניינטיז כמו נאור ציון ויעקב כהן, קרי הרבה הומור גופני, חיקויים והבעות פנים כמעט כמו של פנטומימאי. הוא מופיע מול קהלים של מאות אנשים ומספק המון בדיחות בסגנון הסבתא בסלון, טרנינגים שרוסים לובשים, חיקויים של מנקים זקנים ורגזנים עם מבטא רוסי כבד וכו'.

"אני לא רואה בזה ירידה על רוסים", הוא מסביר, "אני פשוט מספר על עצמי, ויצא במקרה שאני רוסי. הסתלבט הקלאסי על רוסים קצת נמאס, ומה שאני מנסה לעשות הוא להביא את נקודת המבט של הדור השני לעלייה לישראל, מה שגורם להרבה אנשים מהדור שלי בקהל להקשיב לבדיחות ולהגיד לעצמם 'וואלה, הוא צודק!'. למשל, אני נורא אוהב לדבר על האמונות התפלות של הרוסים, כי זה דבר שכל הרוסים בקהל מכירים ושאר הישראלים ממש לא. לדוגמה, המנהג הרוסי הזה שכל המשפחה צריכה לשבת ביחד בסלון רגע לפני שיוצאים לחופשה משותפת, נגד עין הרע. אני אוהב גם לצחוק על אימהות רוסיות, שהן אשכרה יצאו מפס ייצור. כולן אותו דבר!"

אז תכלס אתה זורם עם הסתלבט הישראלי על רוסים.

"תראה, בצחוק הישראלי על רוסים יש משהו בעייתי, לא אגיד לך שלא, כי זה תמיד כרוך בגנאי, למשל מישהו אומר 'איזה סוודר רוסי זה'. הרי אף אחד לא יגיד 'איזה מכנסיים אמריקאיים' בקטע מעליב. אבל הנקודה היא שאנחנו בתקופה של חילופי דורות בקרב הרוסים, ומי שנותן את הטון היום זה כבר לא דור ההורים שלנו אלא הדור שלי שעושה ריקליימינג של הזהות הרוסית שלו, אחרי שנים שבהן הוא הסתיר את הזהות הזאת כדי להשתלב. אנחנו מפסיקים להתנצל, ולכן גם אם אנחנו מסתלבטים על הרוסיות של עצמנו – זה בא מעמדה של חוזק וביטחון עצמי".

לשמעון ראיצ'יק, 36, שעושה סטנד־אפ זה שבע שנים לצד עבודתו כמפתח משחקי מחשב, יש הומור ואישיות בימתית שונים בתכלית. אם זינגר נראה ונשמע לגמרי כמו ישראלי, עד כדי כך שאם הוא לא היה מציין את היותו רוסי אי אפשר היה לדעת, ראיצ'יק נראה כמו מתכנת מחשבים רוסי גאון שחוטא בסטנד־אפ. ההומור שלו אינו עוסק כלל בהיותו רוסי, בסבתות על ספות או בקופאיות עילגות, והולך יותר לכיוון המינימליסטי והמהורהר. הפנים שלו די חתומות כשהוא מספר את בדיחותיו, שלרוב עוסקות בהגיגים אזוטריים ואקלקטיים (למה מחברים לאוטו תא נגרר מיוחד לסוסים במקום לנסוע על הסוס עצמו? למה אין שיר שמילותיו הן הפעולה ההופכית ל־Put your hands up in the air?) או בחידודי לשון. יש בו משהו שמזכיר את ג'רי סיינפלד מבחינת העמידה והמבטים, אבל בלי הנוירוזה היהודית. "לא גדלתי על האתוס הרוסי ולכן אני לא מתעסק בזה בסטנד־אפ שלי", הוא מספר. "זנחתי את הצד הרוסי שבי ובעיקר התמקדתי כל השנים בפיתוח זהות ישראלית, ויצא בסוף שהאישיות שלי היא ישראלית לגמרי. את ההומור הרוסי אני מכיר קצת מהמשפחה שלי ומהטלוויזיה, וזה תמיד נראה נורא מיושן. בכלל, הקטע של סטנד־אפ כמו שאנחנו מכירים אותו לא ממש חזק בתרבות הרוסית. זה עניין אמריקאי, הסטנד־אפ. אני מרגיש שגם ככה ההומור שלי לא מדבר לכולם, אז אם הייתי הולך על בדיחות רוסיות בכלל הייתי מאבד את הקהל, חוץ מכמה רוסים".

מה הבדיחה הרוסית שהכי מצחיקה אותך בעולם?

"זה הולך ככה: בן אדם יושב ליד פסי רכבת עם שתי ידיים קטועות ואומר לעצמו 'זה מה שנקרא הלכתי לקנות לחם'. זהו, זו הבדיחה".

בדיחה למיטיבי לכת הבאת.

"אתה בטח שואל את עצמך מה מצחיק פה. אז הבחור בסיפור בטח הלך לקנות לחם או משהו ונקטעו לו הידיים בדרך, ו'מה שנקרא' הוא ביטוי ברוסית שאם משתמשים בו – זה הופך את הבדיחה למוצלחת. זה מצחיק כי האיש אומר את המשפט כאילו בטון יומיומי, כמו נגיד 'שיט, שכחתי את הארנק', אבל התוכן של הדברים שלו ממש לא יומיומי". מה שנקרא – סבבה, הבנתי.

מיטל שפירו, 24, נמצאת בחצי הדרך בין ראיצ'יק לזינגר. היא מדברת על הרוסיות שלה, אבל ממש לא בסגנון "סבתא בסלון" קלאסי. העיסוק שלה במוצא המשפחתי הוא אפל וקורע ומתמקד באימא שלה ובעצות המשונות שקיבלה ממנה במהלך החיים, בעיקר בנוגע לבחירות שלה בגברים. זה מוציא ממנה משפטים נדירים שנהגים במבטא הרוסי של אימא שלה ובקצב הכתבה מאיים, למשל "מיטל, אם תלכי יחפה יהיה לך קשה ברגליים. אף גבר לא רוצה אישה עם קשה ברגליים. בסוף תחזרי לספה שלי לאכול פירה עם ג'בטה".

בניגוד לשני האחרים, שפירו נולדה בארץ להורים שעלו מרוסיה, ועל כן קל לה יותר מאשר למי שנאלץ להתמודד עם קשיי ההסתגלות בישראל בעצמו כילד להביט בהם במבט מבחוץ.

"ההורים שלי סופר מצחיקים", היא מספרת. "ההומור שלהם רוסי וקשה לתאר אותו. מה שרוסים עושים הרבה הוא לספר בדיחה פעם אחת כשהם שיכורים ואז לחזור על הפאנץ' שלה במשך כל החיים. ההורים שלי, למשל, אומרים כל הזמן 'נדנדות, קרוסלות, צמר גפן מתוק'. הם חוזרים על זה כבר שנים כי כנראה זה סיים פעם איזו בדיחה שהם שמעו".

ספרי על עוד תכנים רוסיים שספגת בבית והפכו לחומרים.

"שמע, זה עדיין מוזר לי שאני מרואיינת בכלל לכתבה על רוסים, כי הרוסים בילדות שלי תמיד לא קיבלו אותי. אני לא נראית רוסייה, לא נשמעת רוסייה ולכן גם מרשה לעצמי לדבר על רוסים בקטע מטונף בהפוך על הפוך, נגיד 'איזה מסריחים הרוסים' וכאלה. כל הזמן יוצא שאנשים מדברים איתי על רוסים ואומרים עליהם דברים מגעילים, ואז אני מספרת שגם אני רוסייה והם אומרים לי 'וואלה? את מה זה לא נראית'. וזה גם נכנס למופע שלי – 'אה וואלה, אני לא נראית כאילו גדלתי במרפסת שירות עם אימא שחיפשה להתחתן עם הבוס הישראלי שלה מכיתן או משהו כזה?'. הרוסים מצחיקים לא בגלל הסטיגמות כמו הסבתא בסלון וכל זה, כי הן כבר לא נכונות. הרי הרוסים היום הם כבר בהיי־טק וכאלה, לא מאבטחים יותר. מה שמצחיק ברוסים זו הכבדות והרצינות התהומית שלהם: פעם העליתי תמונה לפייס ואימא שלי אמרה לי 'מה את מעלה תמונה עם הרגליים פתוחות? מילא תשני את ההגדרה לכזו שרק גברים מרוקאים יראו'. היא מתה שאני אתחתן עם מרוקאי, אימא שלי".

זה סיפור שאנשים כמוך שנולדו בארץ להורים רוסים בטח עפים עליו.

"איזה, נראה לך? רוסים לא אוהבים את ההומור שלי, הם לא מבינים ציניות. פעם כתבתי הכי בצחוק בפייסבוק 'כל הרוסיות זונות'. לא זוכרת את הקונטקסט אבל זה היה מתאים. הרוסים לא אהבו את זה ועשרות אנשים דווחו עליי וסגרו לי את הפייס בסוף".

נראה שאם ההומור הרוסי רוצה לחדור למיינסטרים הישראלי, אין מנוס מלעשות את זה באותה דרך שבה הלכו הערבים והמזרחים, והיא דרך הפריים טיים בטלוויזיה. "צריך סדרה שבמרכזה רוסים ועוסקת ברוסים", טוען ראיצ'יק, "כי אם כל הדמויות הן רוסיות, כבר אי אפשר לומר 'הנה, הוא משחק את הרוסי' ולהדביק עליו סטיגמות. סדרה כזאת תעשה מהפכה כמו ש'עבודה ערבית' ו'זגורי' עשו לייצוג של הערבים והמזרחים". זינגר מוסיף שהוא עובד כבר כמה שנים טובות על דוקו דרמה טלוויזיוני על רוסים, אבל טרם הצליח למכור את הרעיון לאחד הערוצים.

"מדובר בסדרה שהגיבורים שלה הם מהדור שלנו, הדור השני לעלייה לישראל", הוא אומר, "ותתעסק בקונפליקט הזהות שרבים מאיתנו חוו, בעובדה שכל החיים שלי לא רציתי להיות רוסי אבל אני עדיין כזה".

• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• רוסים
• קומיקאים
• מיטל שפירו
• סטנד אפ
• מיוחדים
• גיורא זינגר