יש פה מישהו מבת ים? הסטנד־אפ הרוסי הוא לא רק הסבתא על הספה

בתור בוגר של שלוש שיחות טלפון ארוכות עם סטנדאפיסטים רוסים ישראלים, אני רואה עצמי כשיר להצהיר את הדבר הבא: לכל סטנדאפיסט רוסי יש איזו דעה על מוטיב הסבתא בסלון. הסבתא בסלון – הכוונה לתופעה הרווחת של סבתא מקומטת וקטנה שלא דוברת עברית וישנה על הספה בסלון של משפחות רוסיות בארץ – היא יותר מהזקנה במסדרון של אהוד ברק מבחירות 1999 (דימוי ששימש אותו להדגים כיצד ידאג לעניים. מיותר לומר שהוא לא עמד במילה). הסבתא בסלון מייצגת תרבות של עדה, וגם של תקופה. הסבתא בסלון עבור הסטנד־אפ הרוסי בישראל – כן, יש סצנה כזו – היא מה שהיה המשפט "מישהו פה מבית ים?" עבור הסטנדאפיסטים של הניינטיז.

כל סטנדאפיסט רוסי שמכבד עצמו חייב להחזיק באג'נדה כלשהי בנוגע לסבתא בסלון: האם הוא מריץ עליה דחקות בצרורות, מחקה אותה, מביא עליה זווית חדשה או מתעלם ממנה כי זה פאסה. כשסטנדאפיסטים רוסים נשאלים לגבי יחסם לתיק הקרוי "הסבתא בסלון" הם לוקחים נשימה עמוקה כמו שמאלני שנשאל "אוקיי, אז מה אתה מציע?" במהלך ויכוח פוליטי. שמעון ראיצ'יק חושב שלא מספיק לומר "סבתא בסלון". צריך לומר עליה משהו, אבל רק אם הוא מדויק ונכון; את מיטל שפירו הסבתא פחות מצחיקה, כי היא יותר בעניין של חומרים שמדגימים את הווייט טראשיות של הרוסים בארץ, כמו הפעמים שההורים פתחו עליה ממטרות בקיץ במקום לשלוח אותה לחוג; וגיורא זינגר מפזר אזכורים של הסבתא בסלון אף שתכלס הוא חושב שזה כבר לא עדכני כי רוב הסבתות האלה ממילא כבר מתו.

אותי באופן אישי עצם האזכור של הסבתא מצחיק, ואם מוסיפים לזה חיקוי גופני שלה מכורבלת תחת שמיכת פיקה – בכלל טוב. למען הפרוטוקול אציין רק שתופעת הסבתא הסלונית חוצה עדות, ובתיכון יצאתי עם בחורה שסלון ביתה נשלט על ידי סבתא עירקית זקנה שמימיה לא החליפה פיג'מה, אבל העובדה שהיו לה עין אחת כחולה ואחת אפורה חילצה אותה מקטגוריית בדיחות הסבתות ותקעה אותה עמוק בביזאר הפולקלוריסטי.

אווזים, נמיות ושמן קיק

בניגוד למוזיקה, לתיאטרון, לאמנות הפלסטית, למחול ולאחרונה גם לעולם האוכל והמסעדנות, ההומור הרוסי לא הצליח לחדור למיינסטרים הישראלי ב־25 השנים שחלפו מאז העלייה הגדולה מארצות חבר העמים. בגדול רוסים לא נחשבים מצחיקים, והבדיחות שלהם נתפסות בעיני הישראלים כנאומים טרחניים שנשמעים כמו סוג של אגדות עם על כל מיני אווזים, נמיות, אגמים קפואים ובקבוקי שמן קיק ונגמרים באנטי פאנץ' דאונרי להחריד. כשמסתכלים מהצד על רוסים שמבלים יחד בחבורות, רואים שהם צוחקים מלא, ככה שהם מצחיקים בהחלט והבעיה היא כנראה בתרגום ההומור שלהם לעברית. זו גם הסיבה שכשרוסים מנסים לספר בדיחה למי שאינו דובר את השפה ונתקלים בקהל קשה, הם ממהרים לומר "ברוסית זה נשמע יותר טוב".

האם ההומור הרוסי יצליח לחדור את השריון הישראלי ולהתנחל לנו בלבבות? אם זה יקרה, אז הסטנדאפיסטים הרוסים שפועלים כיום בארץ יהיו אלה שיצעידו אותו בגאון לעבר מדורת השבט, אף שנכון לעכשיו החומרים שלהם עוסקים יותר בצחוק על רוסים ובהומור רוסי.

הסטנדאפיסט הבולט והוותיק בתת הסצנה הזאת הוא גיורא זינגר, 32, שעלה לארץ בגיל 6 מאוקראינה. זינגר מופיע זה עשור ומתפרנס מהסטנד־אפ שלו. לזינגר יש וייב של ארכי סטנדאפיסטים מהניינטיז כמו נאור ציון ויעקב כהן, קרי הרבה הומור גופני, חיקויים והבעות פנים כמעט כמו של פנטומימאי. הוא מופיע מול קהלים של מאות אנשים ומספק המון בדיחות בסגנון הסבתא בסלון, טרנינגים שרוסים לובשים, חיקויים של מנקים זקנים ורגזנים עם מבטא רוסי כבד וכו'.

"אני לא רואה בזה ירידה על רוסים", הוא מסביר, "אני פשוט מספר על עצמי, ויצא במקרה שאני רוסי. הסתלבט הקלאסי על רוסים קצת נמאס, ומה שאני מנסה לעשות הוא להביא את נקודת המבט של הדור השני לעלייה לישראל, מה שגורם להרבה אנשים מהדור שלי בקהל להקשיב לבדיחות ולהגיד לעצמם 'וואלה, הוא צודק!'. למשל, אני נורא אוהב לדבר על האמונות התפלות של הרוסים, כי זה דבר שכל הרוסים בקהל מכירים ושאר הישראלים ממש לא. לדוגמה, המנהג הרוסי הזה שכל המשפחה צריכה לשבת ביחד בסלון רגע לפני שיוצאים לחופשה משותפת, נגד עין הרע. אני אוהב גם לצחוק על אימהות רוסיות, שהן אשכרה יצאו מפס ייצור. כולן אותו דבר!"

אז תכלס אתה זורם עם הסתלבט הישראלי על רוסים.

"תראה, בצחוק הישראלי על רוסים יש משהו בעייתי, לא אגיד לך שלא, כי זה תמיד כרוך בגנאי, למשל מישהו אומר 'איזה סוודר רוסי זה'. הרי אף אחד לא יגיד 'איזה מכנסיים אמריקאיים' בקטע מעליב. אבל הנקודה היא שאנחנו בתקופה של חילופי דורות בקרב הרוסים, ומי שנותן את הטון היום זה כבר לא דור ההורים שלנו אלא הדור שלי שעושה ריקליימינג של הזהות הרוסית שלו, אחרי שנים שבהן הוא הסתיר את הזהות הזאת כדי להשתלב. אנחנו מפסיקים להתנצל, ולכן גם אם אנחנו מסתלבטים על הרוסיות של עצמנו – זה בא מעמדה של חוזק וביטחון עצמי".

לשמעון ראיצ'יק, 36, שעושה סטנד־אפ זה שבע שנים לצד עבודתו כמפתח משחקי מחשב, יש הומור ואישיות בימתית שונים בתכלית. אם זינגר נראה ונשמע לגמרי כמו ישראלי, עד כדי כך שאם הוא לא היה מציין את היותו רוסי אי אפשר היה לדעת, ראיצ'יק נראה כמו מתכנת מחשבים רוסי גאון שחוטא בסטנד־אפ. ההומור שלו אינו עוסק כלל בהיותו רוסי, בסבתות על ספות או בקופאיות עילגות, והולך יותר לכיוון המינימליסטי והמהורהר. הפנים שלו די חתומות כשהוא מספר את בדיחותיו, שלרוב עוסקות בהגיגים אזוטריים ואקלקטיים (למה מחברים לאוטו תא נגרר מיוחד לסוסים במקום לנסוע על הסוס עצמו? למה אין שיר שמילותיו הן הפעולה ההופכית ל־Put your hands up in the air?) או בחידודי לשון. יש בו משהו שמזכיר את ג'רי סיינפלד מבחינת העמידה והמבטים, אבל בלי הנוירוזה היהודית. "לא גדלתי על האתוס הרוסי ולכן אני לא מתעסק בזה בסטנד־אפ שלי", הוא מספר. "זנחתי את הצד הרוסי שבי ובעיקר התמקדתי כל השנים בפיתוח זהות ישראלית, ויצא בסוף שהאישיות שלי היא ישראלית לגמרי. את ההומור הרוסי אני מכיר קצת מהמשפחה שלי ומהטלוויזיה, וזה תמיד נראה נורא מיושן. בכלל, הקטע של סטנד־אפ כמו שאנחנו מכירים אותו לא ממש חזק בתרבות הרוסית. זה עניין אמריקאי, הסטנד־אפ. אני מרגיש שגם ככה ההומור שלי לא מדבר לכולם, אז אם הייתי הולך על בדיחות רוסיות בכלל הייתי מאבד את הקהל, חוץ מכמה רוסים".

מה הבדיחה הרוסית שהכי מצחיקה אותך בעולם?

"זה הולך ככה: בן אדם יושב ליד פסי רכבת עם שתי ידיים קטועות ואומר לעצמו 'זה מה שנקרא הלכתי לקנות לחם'. זהו, זו הבדיחה".

בדיחה למיטיבי לכת הבאת.

"אתה בטח שואל את עצמך מה מצחיק פה. אז הבחור בסיפור בטח הלך לקנות לחם או משהו ונקטעו לו הידיים בדרך, ו'מה שנקרא' הוא ביטוי ברוסית שאם משתמשים בו – זה הופך את הבדיחה למוצלחת. זה מצחיק כי האיש אומר את המשפט כאילו בטון יומיומי, כמו נגיד 'שיט, שכחתי את הארנק', אבל התוכן של הדברים שלו ממש לא יומיומי". מה שנקרא – סבבה, הבנתי.

מיטל שפירו, 24, נמצאת בחצי הדרך בין ראיצ'יק לזינגר. היא מדברת על הרוסיות שלה, אבל ממש לא בסגנון "סבתא בסלון" קלאסי. העיסוק שלה במוצא המשפחתי הוא אפל וקורע ומתמקד באימא שלה ובעצות המשונות שקיבלה ממנה במהלך החיים, בעיקר בנוגע לבחירות שלה בגברים. זה מוציא ממנה משפטים נדירים שנהגים במבטא הרוסי של אימא שלה ובקצב הכתבה מאיים, למשל "מיטל, אם תלכי יחפה יהיה לך קשה ברגליים. אף גבר לא רוצה אישה עם קשה ברגליים. בסוף תחזרי לספה שלי לאכול פירה עם ג'בטה".

בניגוד לשני האחרים, שפירו נולדה בארץ להורים שעלו מרוסיה, ועל כן קל לה יותר מאשר למי שנאלץ להתמודד עם קשיי ההסתגלות בישראל בעצמו כילד להביט בהם במבט מבחוץ.

"ההורים שלי סופר מצחיקים", היא מספרת. "ההומור שלהם רוסי וקשה לתאר אותו. מה שרוסים עושים הרבה הוא לספר בדיחה פעם אחת כשהם שיכורים ואז לחזור על הפאנץ' שלה במשך כל החיים. ההורים שלי, למשל, אומרים כל הזמן 'נדנדות, קרוסלות, צמר גפן מתוק'. הם חוזרים על זה כבר שנים כי כנראה זה סיים פעם איזו בדיחה שהם שמעו".

ספרי על עוד תכנים רוסיים שספגת בבית והפכו לחומרים.

"שמע, זה עדיין מוזר לי שאני מרואיינת בכלל לכתבה על רוסים, כי הרוסים בילדות שלי תמיד לא קיבלו אותי. אני לא נראית רוסייה, לא נשמעת רוסייה ולכן גם מרשה לעצמי לדבר על רוסים בקטע מטונף בהפוך על הפוך, נגיד 'איזה מסריחים הרוסים' וכאלה. כל הזמן יוצא שאנשים מדברים איתי על רוסים ואומרים עליהם דברים מגעילים, ואז אני מספרת שגם אני רוסייה והם אומרים לי 'וואלה? את מה זה לא נראית'. וזה גם נכנס למופע שלי – 'אה וואלה, אני לא נראית כאילו גדלתי במרפסת שירות עם אימא שחיפשה להתחתן עם הבוס הישראלי שלה מכיתן או משהו כזה?'. הרוסים מצחיקים לא בגלל הסטיגמות כמו הסבתא בסלון וכל זה, כי הן כבר לא נכונות. הרי הרוסים היום הם כבר בהיי־טק וכאלה, לא מאבטחים יותר. מה שמצחיק ברוסים זו הכבדות והרצינות התהומית שלהם: פעם העליתי תמונה לפייס ואימא שלי אמרה לי 'מה את מעלה תמונה עם הרגליים פתוחות? מילא תשני את ההגדרה לכזו שרק גברים מרוקאים יראו'. היא מתה שאני אתחתן עם מרוקאי, אימא שלי".

זה סיפור שאנשים כמוך שנולדו בארץ להורים רוסים בטח עפים עליו.

"איזה, נראה לך? רוסים לא אוהבים את ההומור שלי, הם לא מבינים ציניות. פעם כתבתי הכי בצחוק בפייסבוק 'כל הרוסיות זונות'. לא זוכרת את הקונטקסט אבל זה היה מתאים. הרוסים לא אהבו את זה ועשרות אנשים דווחו עליי וסגרו לי את הפייס בסוף".

נראה שאם ההומור הרוסי רוצה לחדור למיינסטרים הישראלי, אין מנוס מלעשות את זה באותה דרך שבה הלכו הערבים והמזרחים, והיא דרך הפריים טיים בטלוויזיה. "צריך סדרה שבמרכזה רוסים ועוסקת ברוסים", טוען ראיצ'יק, "כי אם כל הדמויות הן רוסיות, כבר אי אפשר לומר 'הנה, הוא משחק את הרוסי' ולהדביק עליו סטיגמות. סדרה כזאת תעשה מהפכה כמו ש'עבודה ערבית' ו'זגורי' עשו לייצוג של הערבים והמזרחים". זינגר מוסיף שהוא עובד כבר כמה שנים טובות על דוקו דרמה טלוויזיוני על רוסים, אבל טרם הצליח למכור את הרעיון לאחד הערוצים.

"מדובר בסדרה שהגיבורים שלה הם מהדור שלנו, הדור השני לעלייה לישראל", הוא אומר, "ותתעסק בקונפליקט הזהות שרבים מאיתנו חוו, בעובדה שכל החיים שלי לא רציתי להיות רוסי אבל אני עדיין כזה".