מרוסקת. ככה יצאתי מהתערוכה. התרסקות מזככת, חכמה, מצחיקה

מרוסקת. ככה יצאתי מהתערוכה של רות פתיר שנפתחה השבוע במוזיאון תל אביב. אבל ההתרסקות הזאת הייתה הכל מלבד מדכאת. התרסקות מזככת. התרסקות שהיא גם חכמה וגם מצחיקה וגם שבורה (שלא נאמר שבּורה). התרסקות שמוכיחה שוב שדרך אמנות אפשר לחוות דברים בצורה אחרת לגמרי. לא חלילה כבריחה מהחיים (אני אפילו לא רוצה להשתמש במילה) – אלא כאלטרנטיבה.

>> האלבום של ענר שפירא ז"ל מתאר את כל מה שאיבדנו // ביקורת
>> כל אמני מונטיפיורי – התאחדו! (ואנחנו הרווחנו לילה של תרבות)

"ארץ אֵם", או בלועזית M)otherland), היא כנראה אחת התערוכות שדיברו, כתבו ועסקו בהן הכי הרבה – מבלי שאף אחד.ת באמת צפה בה במלואה. ב-7 בספטמבר 2023 התבשרה רות פתיר ואוצרות הפרויקט – מירה לפידות (האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות) ותמר מרגלית (האוצרת של המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, וגם אחותה של לפידות) – שהפרויקט שהציעו נבחר לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה, אירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. הביאנלה מתקיימת אחת לשנתיים ומוצגת במשך שישה חודשים שלמים, במהלכם מגיעים אליה מבקריםות מכל רחבי הגלובוס.

חודש בדיוק אחרי שקיבלה פתיר את הבשורה, אתםן יודעיםות מה קרה. כן, נו, הדבר הזה ששינה את המציאות עבור כולנו. היא והאוצרות המשיכו לעבוד במרץ, למרות קולות שהחלו להישמע מסביב וקראו לחרם. בבוקר פתיחת שערי הביאנלה לפריביו המקדים לתקשורת, יצאו השלוש בהודעה לעיתונות לפיה הביתן הישראלי ישתתף, אבל יישאר סגור. עבודת וידיאו אחת תוצג כך שתתאפשר בה צפייה מבעד לחלון הזכוכית הגדול, אבל התערוכה כולה תפתח רק כשיושג הסכם הפסקת אש ושחרור כל החטופים.

באפריל 2024, כשהתקבלה ההחלטה הזו, עוד היתה (אולי? מי זוכרת) תקווה שדבר כזה יקרה במהלך חודשי הצגת הביאנלה, ושבשלב מסוים ייפתח הביתן לקהל. זה לא קרה. הוא נותר סגור עד סגירת הביאנלה בנובמבר האחרון. כשהסתיימה הביאנלה פורסמה האינפורמציה המשמחת לפיה רכש המוזיאון היהודי בניו יורק את התערוכה במלואה, אבל לפני שתגיע אליו היא מוצגת עכשיו (כלומר, מהיום ועד אמצע ספטמבר) במוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה מורכבת ברובה מעבודות וידיאו, שמוצגות כל אחת מהן בחלל נפרד. את פני המבקרים מקבלת צלמית פריון עתיקה מתקופת בית ראשון, שמושאלת מאוסף מוזיאון רוקפלר בירושלים, והיא היא כוכבת הסיפור. טוב אולי זה לא מדויק. פתיר עצמה היא כוכבת הסיפור.

בגיל 36, אחרי שאביה נפטר (ואחרי שיצרה סביב מותו את היצירה המדהימה "אבא שלי בענן" שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית ב-2022), גילתה פתיר שהיא נשאית של גן ה-BRCA, מוטציה גנטית המציבה אותה בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד והשחלות. עוד היא גילתה, שהודות למוטיציה, היא זכאית ואף מעודדת להתחיל תהליך של הקפאת ביציות, במימון המדינה, או כמו שהיא מגדירה את זה "מסתבר שהביציות שלי הן אוצר לאומי".

התהליך כולו, ממפגשים עם רופאות ורופאים, דרך ההזרקות מול המראה בבית וכלה בהשפעה שלו על היחסים שלה עם מי שסביבה, מתועדים בעבודות הווידיאו. רק שבמקום דמותה של פתיר עצמה ודמויות של בני ובנות אנוש אחרים סביבה – מככבות בו הצלמיות הפרהיסטוריות. וזו לא עוד אנימציה מתוחכמת ככל שתהיה, אלא שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, במסגרתה הסתובבה כשהיא נושאת עליה חיישנים שמנטרים את תנועות הגוף שלה ובוראים אותן מחדש בדמות צלמית.

 

האפרטוס לא מוסתר. להפך, בקטעים מתוך "ארץ אם", העבודה המרכזית בתערוכה וגם הארוכה ביותר, הוא נחשף במלואו כשפתיר מופיעה מול המצלמה ולוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של הטכנולוגיה. היא מציגה בפני הצופים את הרגעים הכי אישיים שיש, אבל הם מתווכים על ידי דמויות משונות, מחוסרות הבעה, שכמו נחפרו מתוך אתרי עתיקות. הרפרור הזה להיסטוריה הוא לא אסתטי בלבד, הוא גם מצהיר בפנינו אמת אחת חד משמעית: להיות אישה תמיד היה פאקינג קשה. וגם תמיד יהיה.

למרות שפתיר מספרת את הסיפור המאוד-אישי שלה, היא מספרת את הסיפור של כל הנשים כולן, משחר ההיסטוריה ועד היום. נכון, לא כולן עברו הקפאת ביציות, לא כולן הזריקו לעצמן הורמונים ואפילו לא כולן ילדו. אבל זה בכלל לא משנה. הסיפור הוא אותו הסיפור, הרגש הוא אותו הרגש, ההרגשה בבטן היא אותה הרגשה בבטן. אצל כולן. אולי גם אצל כולם, וכשיצאתי (מרוסקת, כאמור) מחלל התערוכה, אחד הדברים שתהיתי לגביהם הוא איך גברים מגיבים לכל הדבר הזה. אז גברים, עדכנו.

"לא רציתי ילדים, אבל הרגיש כל כך חבל לוותר על מה שיש לטכנולוגיה להציע", היא אומרת באחד הקטעים בעבודה המרכזית, ומוכיחה שגם לעסוק בנושאים כבדים כמו עידוד ילודה (בטח בישראל), אפשר בהמון הומור (ואתן יודעות עד כמה זה חסר באמנות הישראלית). "את מבינה, במקצוע שלי אני אמנית והחומרים שלי הם החיים עצמם", היא כותבת באחד המכתבים לרופאה, גם כן במסגרת אותה העבודה. וזה בדיוק מה שאמנות טובה מצליחה לעשות – לפרוש בפנינו את החיים עצמם, אבל לאפשר לנו להתחבר אליהם ממקום אחר.

עבודת הווידאו האחרונה בתערוכה, "מקוננות", נוצרה אחרי ה-7 באוקטובר. היא מציגה את הצלמיות בהפגנה, בצומת בגין/קפלן כשהנוף מאחוריהן מוכר לכולנו. וככה הן פוסעות להן, חלקן נטולות גפיים, חלקן ללא ראש. שבורות. שבּורות. כמונו.

כשהתקבלה ההחלטה של פתיר, לפידות ומרגלית להשתתף בביאנלה אבל להותיר את הביתן סגור, חשבתי שמדובר במהלך אמיץ ונכון. חשבתי ככה גם בזמן הביקור שלי בביאנלה בספטמבר, כשראיתי את תשומת הלב שהביתן מעורר, גם כשהצפייה בו מתאפשרת רק מבעד לחלון. א.נשים ניגשו וקראו את השלט וההצהרה שבו – חלקם השתהו שם יותר, ניסו להציץ מבעד לזכוכיות, חלקם המשיכו הלאה. ובכל זאת, המהלך היה אפקטיבי. הוא עורר תשומת לב, לכל אורך תקופת ההצגה של הביאנלה (חצי שנה!) – ולא רק סביב ההחלטה והפתיחה (או אי הפתיחה) של הביתן.

אני שמחה גם שלא צפיתי בפרויקט של פתיר שם, בוונציה, עם כל העושר והיופי המיינד-בלואינג מסביב. לא הייתי מצליחה להכיל אותו בצורה ראויה בסיטואציה הזאת. אני כן קצת מצטערת עכשיו על זה שכל שאר העולם לא נחשף אליה, אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה – בין אם בניו יורק או במקומות אחרים שהיא תגיע אליו. בינתיים, אתםן יכוליםות ללכת ולצפות בה, ממש פה במרכז העיר ובלי צורך בשתי טיסות קונקשן כי טילים מלבנון ואיום איראני. בעצם, אתםן לא יכוליםות ללכת. אתםן חייביםות.
>> רות פתיר, ארץ אם. אוצרות: מירה לפידות ותמר מרגלית. עוזר לאוצרות: עמית שמאע. מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27