מישהו מטפל בך: האמנית שהפכה את עצמה לעוזרת ממוחשבת

בליפ בליפ בלופ. רות פתיר עם העבודה החדשה שלה (צילום: איליה מלניקוב)
בליפ בליפ בלופ. רות פתיר עם העבודה החדשה שלה (צילום: איליה מלניקוב)

האמנית רות פתיר גדלה עם דמותה של העוזרת האישית הממוחשבת, עד שהיא החליטה להפוך את עצמה לאחת

23 במאי 2019

1. בית חכם וויקי העוזרת הביתית

גדלתי בהדר יוסף הירוקה באחד הבתים החכמים היחידים שהכרתי. אבא שלי, שהיה מהנדס אלקטרוניקה, היה מכור לגדג'טים ולטכנולוגיה, והוא התקין בבית כל מיני מערכות מתוחכמות, בהן מפתח חכם. זה היה מין אימובילייזר שנראה כמו מגנט עגול. היית מצמיד אותו לדלת והיא הייתה נפתחת ברעש מכני. לפעמים זה היה מביך, כי ברגע של הפסקת חשמל הייתה נשמעת אזעקה נוראה שהייתה מרעידה את השכונה. הטלפון היה מצלצל, אישה בקול מונוטוני הייתה אומרת "הופעלה אזעקה בבית משפחת פתיר, והיה צריך לנטרל אותה בידיים רועדות. זה כנראה היה המפגש הראשון שלי עם טכנולוגיה מדברת כאישה. הייתי ילדת מפתח ממוצעת וכמעט תמיד חזרתי לבית ריק. לצד גדג'טים מוזרים אחרים, השווה מכולם היה ממיר עם ערוצים שאבא שלי התקין לנו בבית. הייתי חוזרת הביתה עם המפתח שלי, מחממת ארוחה במיקרו ויוצאת למסע של 12 שעות של צפייה רצופה. כך פיתחתי התמכרות קשה לטלוויזיה. אחת הסדרות האהובות עליי כילדה הייתה "ילדת הפלא" – סיטקום אמריקאי על משפחה גרעינית שחיה עם ילדת קסם שהיא בעצם רובוט שפיתח האב. ויקי הייתה אחד הייצוגים הראשונים על המסך הקטן של בינה מלאכותית בגוף של ילדה, שהתכתבה עם הפיתוחים הטכנולוגיים של אותה התקופה, בין היתר עם המחשבים הראשונים שנוצרו לשימוש ביתי.

בימים אלה – כשאני הופכת יותר ויותר לסייבורג בעצמי ואינני בטוחה מתי אני מתחילה והפלאפון שלי נגמר – אני מוצאת שאני חושבת הרבה על הנרטיביים שצרכתי כילדה תוך צפייה במסך הקטן. ויקי, לבושה כמו חצי דורותי חצי משרתת, הייתה חמודה, מצחיקה ומעוררת קנאה. היא ידעה להרים דברים כבדים עם אצבע אחת, היא הייתה מצחיקה וכולם רצו בחברתה. מעצם היותה עוזרת אישית תפקידה העיקרי היה לשרת את בני הבית בזמן שהיא ובמקביל אני ניסינו להבין את המין האנושי. כמו סירי של אפל, או אלקסה של אמזון, קורטנה של מיקרוסופט ועוד מערכות חכמות שבהן אנו משתמשים היום – ויקי הייתה מנומסת, נעימת הליכות עם חיוך רחב מדי וקול מעט מונוטוני. היא הייתה טכנולוגיה מוסווית בגוף של אישה, הסוואה שעזרה לנו – הצרכנים החשדנים – להכניס את החיה החדשה הזאת הביתה.

הסדרה המהוללת בוטלה אחרי ארבע עונות בלבד, שנים רבות לפני שאני צפיתי בה בסדינדיקציה. הסיבה העיקרית לביטולה הייתה שהתסריטאים לא ידעו איך להתמודד עם הפיכתה של ויקי מילדה לאישה. למען האמת, אני זוכרת די בבירור שגם אני לא ממש ידעתי איך להתמודד עם המעבר, ובייחוד התקשתי להבין איך עוברים מחמודה למפתה, שלא לדבר על היום – מישהו יודע איך עוברים באלגנטיות מבת 20 הוללת לבת 30 מלחיצה ומשלבים נימוס, נועם הליכות וחיוך רחב?

2. מטרופוליס – יצירה בלי אם

אולי אחת הדוגמאות האיקוניות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע לדמות של סייבורג־אישה היא האל מהסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג (1927) – סרט שלא הרבה יודעים שנכתב על ידי אשתו של לאנג, תיאה פון הארבו, על בסיס ספר שהיא כתבה. האל היא אישה סקסית שאותה פיתח מדען משוגע כתחליף לאישה שסירבה לחיזוריו. בסרט היא כולאת וגונבת את גופה ופניה של מריה הצעירה, המייצגת את הפרולטריון. בגופה המקומר היא מייצגת את הכוח ההרסני של המכונה בגרמניה שבין מלחמות העולם. כמו ויקי, גם האל היא יצירה של אישה בלי בריאה ובלי אימא. בסיקוונס אחד בלתי נשכח היא פוצחת בריקוד אירוטי מלווה ברקדנים שחורים שמסחרר את כל הגברים בעיר הבדיונית עתידית מטרופוליס – היסטוריה ארוכה של נשים כרובוטיות סקס, מישהו? מעניין לחשוב בדיעבד על כל הנשים שעטו מאז על גופן את תחפושת האל/מריה, בהן איקונות כגון מדונה, קיילי מינוג, ביונסה, טינה טרנר ועוד, בניסיון לנכס את האירוטיקה כתרגיל בהעצמה נשית, ותוך בקשה מאיתנו, הצופים, לקנות עוד ועוד מוצרים שהן מוכרות.

יצירה של אישה בלי בריאה ובלי אמא (מתוך: "מטרופוליס")
יצירה של אישה בלי בריאה ובלי אמא (מתוך: "מטרופוליס")

3. העוזרת האישית ואני – הזיוף של העבודה

לכבוד תערוכה חדשה שבה אני משתתפת בגלריה ברוורמן, חשבתי איך אני יכולה לעכל את כל ההיסטוריה הזאת ולעשות איתה משהו שירגיש לי מביך מספיק וגם מאתגר, אז ליהקתי את עצמי לתפקיד העוזרת האישית. הלכתי למעבדה של חדשנות במשרדי WeWork בדרום תל אביב, וביקשתי שיסרקו בתלת ממד את גופי העירום על כל פגמיו – צלוליט וכו'. את ההעתק הדיגיטלי שלי חיברתי בקוד למערכת של זיהוי פנים כמו של פייסבוק וגוגל, ובעזרת המתכנת המוכשר יוני גואטה בנינו תוכנה שהיא "אני" בהזמנה אישית. הצופה המתבונן בגלריה יכול להביט בדמותי הדיגיטלית ולפי הבעות הפנים שלו/ה אני פוצחת באחד משבעה ריקודים אירוטיים: ריקוד לכל אחד משבעת הרגשות שמחשבים יודעים לזהות: שמחה, עצב, פליאה, גועל, פחד, כעס ואדישות. שמחה זה ריקודי בטן, כעס הצלפות בטוסיק, הפתעה בלט קלאסי ולכבוד גועל אני פוצחת בטווירקינג. את הריקודים הקטנים השאלתי מאתר אנימציה חינמי והם אינם מתארים בכלל את התנועה הטבעית שלי, אבל מצליחים להתקרב למקור, ובעוד שאחרים מצליחים בקלות להפריד ביני לבין הייצוג הדיגיטלי שלי, אני מודה שלי זה בכלל לא קל.

לעבודה קוראים ״Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad", על שם מם אינטרנטי נפוץ. כשאני חושבת על ויקי, אני חושבת על החיוך הגדול שלה על גבי המסך הקטן ועל מה אנחנו מבינים מהמחשב שלנו על עצמנו. במילים אחרות אני מרגישה שהרבה פעמים מדע בדיוני מלמד אותנו יותר על העבר מאשר על העתיד.

הרובוט שהתבגר. (צילום: מתוך "ילדת הפלא")
הרובוט שהתבגר. (צילום: מתוך "ילדת הפלא")

4. פריז, טקסס

בשנת 1984, לצד הסדרה ״ילדת הפלא״ והמחשב הביתי של מקינטוש, יצא גם הסרט של וים ונדרס, "פריז, טקסס". סצנה איקונית אחת בו עזרה לי להבין בחירות שעשיתי בעבודה החדשה לחלוטין בחוסר מודעות. הסצנה שנכנסה ללבם של כל מכורי הקולנוע היא של נטאשה קינסקי המשחקת את ג׳יין – אישה צעירה ויפה שנטשה את בנה בגלל אהבה בלתי אפשרית לאבא, ועכשיו האב מנסה לאחד בין השניים. הוא פוגש אותה לראשונה לאחר ארבע שנים כעובדת בבית בושת שבו תאי הצצה משוכללים. החדרים בנויים כך שהגברים מציצים מצד אחד של מראה בלשית בעוד הנשים יושבות בצדה השני של המראה (החדרים מרוהטים כקלישאות: חדר אחות, מלצרית במסעדה, חדר במלון לפי שעה). הנשים שאמורות להתפשט לכבוד הגברים אינן רואות את הגברים המציצים אלא רק את הבבואה של עצמן.

בהתאם לסרט (ותודה לבמאי אורי סיוון על הרפרנס), בעבודה החדשה החלטתי לשים את דמותי כפורצת מבעד למראה בדיוק כמו זו של ונדרס בסרט, אבל הפעם המנגנון הוא הפוך: בעוד ש"אני", הבינה המלאכותית, צופה בצופה המתבונן בעזרת מצלמת רשת, הצופה עצמו רואה את בבואתו במקביל לדמותי הדיגיטלית. ככה הצופה, כך אני מקווה לפחות, רואה גם את התמורה לאגרה אבל גם את המחיר – פרצופים מוגזמים ומזוייפים שהוא/היא עושים למראה.

המחשב שמסתכל בחזרה. (צילום: "פריז טקסס")
המחשב שמסתכל בחזרה. (צילום: "פריז טקסס")

5. התאמה אישית וצפייה לפי דרישה

אני חושבת הרבה על התאמה אישית ועל צפייה בדרישה (On Demand), כי מדורת השבט שעליה גדלתי הופכת פרסונלית עם הזמן. כמו במשחקי מחשב, פתאום אנחנו יכולים לבחור את הסוף הטוב שאנחנו רוצים. המחיר הוא פרידה מיוצרים עקשנים שרוצים לספר סיפור ספציפי, לטובת יוצרים שיספרו לנו תמיד רק את הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע. אבל כמו רוב הפיתוחים הטכנולוגיים נראה שאין טעם להילחם בקדמה כי היא תגיע בכל מקרה. אולי הבליינד ספוט העיקרי שאנחנו כצופים חדשים צריכים לזכור הוא שיחסי הגומלין החדשים הופכים אותנו לעובדים ללא שכר של תאגידי ענק שמרוויחים על חשבוננו, ואנחנו עוד משלמים על השירות. נראה לי שבמקום לפחד ממה שהטכנולוגיות יכולות להציע לנו אפשר לחשוב איך אנחנו יכולים להבין יותר לעומק את מנגנוני הכוח ואיך אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לשדרג לא רק את חווית הצפייה שלנו, אלא גם את מעמדנו כצרכנים.

רות פתיר היא אמנית וידיאו וניו מדיה, זוכת פרס אמן וידיאו צעיר לשנת 2018