דנה רוטנברג משלבת מחול ואמנות חזותית כדי לשחרר את הקהל
"כמו שמפחדים מהכתם האבסטרקטי של רותקו על הקיר, ככה מפחדים בישראל ממחול", אומרת האמנית שמאסה בישיבה של הקהל על כיסאות, ועושה עם זה משהו
אחרי למעלה מעשור של יצירת עבודות מחול לבמה, דנה רוטנברג מאסה בפורמט המסורתי והחליטה לפרוץ את גבולות התחום. "רציתי לשחרר את האנשים מהישיבה בכיסאות, רציתי שהם יסתובבו, שהם יתבוננו מאיזה זווית שהם רוצים בעיניים לא מחוליות", היא אומרת ובאותה נשימה מוסיפה את הפרשנות שלה למוניטין המפוקפק למדי של המחול בארץ. "הקהל של המחול מצומצם למרות שישראל היא המכה של המחול בעולם. כמו שמפחדים מהכתם האבסטרקטי של רותקו על הקיר, ככה מפחדים ממחול. המחול נתפס בשגגה כאמנות עילית שצריך 4 דוקטורטים כדי להבין אותו. אני חושבת שזה לא נכון. אנחנו זזים וקוראים תנועה כל הזמן".
בשנת 2012 יצרה רוטנברג את העבודה הראשונה בסדרה שיצאה מגבולות המחול אל חללים לא קונבנציונליים. "הסדרה נולדה מהשאלה מה אם המחול היה מוצג בשדה תעופה, בבנק, במשרד עורכי דין או במוסך. איך הוא יכול לחדור לחיינו ואיך זה יכול לקרות דרך מסך". באותה שנה זכתה לראשונה בהיסטוריה של הביאנלה לאמנות במוזיאון הוויטני יוצרת מעולם המחול, הכוריאוגרפית שרה מיקלסון, ופתחה את הסכר לגל של תערוכות מחול בגלריות ובמוזיאונים בכל העולם וגם אצלנו.
מלבד שני מופעי המחול החוץ-בימתיים שהיא מציגה בימים אלו עם קבוצת המחול שלה, "נע באוזן" ו"לא עלינו", לפני שבועיים פתחה רוטנברג בשיתוף עם בעלה ואבי ילדיה, הבמאי אורן שקדי, תערוכת יחיד ראשונה בגלריה שלוש. התערוכה מורכבת משבע עבודות חדשות שאותן היא מכנה "יצירות מחול למסך", עבודות וידאו נטולות סאונד על גבול המופשט שבוחנות את הדרך שבה התנועה מתפקדת ומכתיבה את החלל. בעבודה "הו אנרי", למשל, סילואטות גרוטסקיות בסגנון אנרי מאטיס מחוללות במעגל והופכות את הצופה למשתתף פעיל. בעבודה אחרת, רוטנברג ושקדי עושים מחווה משעשעת לתיאטרון הבובות של ויליאם קנטרידג' וקטעי אנימציית הצללים של טרי גיליאם במונטי פייתון.
איך זה לעבור מבמת המחול לגלריה?
"כבר מזמן יצאתי מרק להיות על הבמה אז אני כבר לא זוכרת איך היה המעבר. מה שכן, זה מדהים אותי שהעבודות מתקיימות בחלל שאני לא נמצאת בו. אני יכולה להיות בחזרה ומישהו עכשיו עומד מול העבודות שלי. במופע זה לא קורה, אני תמיד שם. כשאני חושבת לעשות משהו בימתי סטנדרטי, קצת קשה לי".
העבודות שלך מאוד הומוריסטיות. בדרך כלל מחול הוא נורא רציני.
"הנה עוד טעות. יש המון מחול מצחיק. יש ביטוי כזה בצופים 'הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק'. אז גם אם צר מצטחקים. אני חושבת שההומור הוא גשר. אני לא עושה את זה בכוונה. גם בתקשורת הבין אישית שלי תמיד יש זיק של הומור".
למחול רוטנברג (37) הגיעה, או יותר נכון התגלגלה, כמו רוב הרקדנים, בעקבות ההורים ששלחו אותה לחוג בלט בגיל 5. היא המשיכה עם הריקוד מכוח האינרציה במסלול המחול בתלמה ילין ואז בבית הספר למחול "בת דור". "אחרי התיכון אמרתי די מספיק, לא בחרתי בזה. מגיל 5 אני עושה את זה ולא יודעת למה". אחרי שירותה הצבאי נסעה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אבל כשחשבה שגמרה עם המחול, יועצת הלימודים באוניברסיטה הבהירה לה שהמחול לא גמר איתה. "היא שכנעה אותי רק להציץ, אז לקחתי קורס כוריאוגרפיה ותוך סמסטר כבר הייתי עמוק בעניינים. נפלתי למחול", היא צוחקת.
את התואר השני שלה סיימה רוטנברג בתכנית "הולינס" האמריקאית, שמקבצת יוצרי מחול שמוגדרים כ-mid career. בתחילת שנות האלפיים היא ייסדה בניו יורק את קבוצת המחול The Red Hill Project והופיעה איתה ברחבי ארצות הברית וקנדה. מאז שובה לארץ היא מרצה ויוצרת למחול בין היתר לבת-שבע, אינטימדאנס, הרמת מסך ונקודת מגע.
את יוצרת שמאוד משתפת פעולה עם אחרים. כוריאוגרפיה זאת די עבודת סולו.
"פעם זה היה ככה אבל היום זה משתנה. היום כוריאוגרפים משתפים פעולה עם דרמטורגים ואמנים נוספים. אני משתפת הרבה פעולה כי אני חושבת שהמבט שלי צר מלהכיל את כל האופציות הקיימות".
אבל את לא מרגישה זרה בתוך המקומות הלא מוכרים האלו?
"הזרות נעימה לי. ממשהו מוכר אני משתעממת מהר מאוד. מתוך הזרות אני יכולה להביא דברים שאולי מישהו שיש לו מחשבה מה זה גלריה ואיך היא נראית, ישים ברקס".
ולסיכום, את חושבת שאת מצליחה להוריד את מפלס החרדה ממחול?
"כן, אבל יש עוד עבודה לעשות".
"קאט!" דנה רוטנברג ואורן שקדי, גלריה שלוש מז"אה 9 / "נע באוזן 2.0", מוזיאון תל אביב