7 החטאים של רלוונט: כך החמצנו עוד הזדמנות לתקשורת ליברלית

כולנו רצינו שרלוונט יצליח. כל מי שתקשורת חופשית יקרה לו. ההודעה על סגירתו של מיזם התקשורת החדש – בקושי בן שנה – היא סמן אזהרה מדכדך שירחיק את המשקיע הפילנתרופי הבא מלהעז ולהשקיע בתקשורת החופשית. שנים חיכו פה לגוף תקשורת ליברלי חדש עם גב כלכלי אידיאולוגי, ועם הכסף הגדול של ניר צוק, רבים קיוו שרלוונט יהיה הגוף הזה. רבים גם ציפו לאנטי תיזה ברורה ואידיאולוגית לישראל היום, לערוץ 14, לכניעה של הערוצים המסחריים ללשכת נתניהו, לסדר יום שבנוי מהספינים היומיים, לתחושה שיש וואקום עיתונאי מסוכן על המסכים. אבל רלוונט והאנשים שניהלו אותו רצו וניסו להיות משהו אחר. מקורי. אלגנטי. קצרצר. לא מתלהם. בלי ניוז סייקל. בלי טאלנטים למעט ליאור שליין. כמעט ניסיוני מבחינת ההיצע שלו לצופה. קל לומר, בדיעבד, שהפער בין הצרכים של קהל היעד ובין מה שרלוונט ביקש להציע לו הוא התהום שבה האקספרימנט נפל, אבל יש לכישלון לא מעט סיבות. איך אמרו אנשי הערוץ? "ניסינו, כמיטב יכולתנו".

>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. אבל נצטרך להיות הרבה יותר מזה
>>  מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

1. הטיימינג

צריך להודות על האמת: הגורם הראשון והעיקרי שדפק את רלוונט כגוף שידור היה השבעה באוקטובר. הם תכננו לעלות בפורמט אחר, והאירועים אילצו אותם לעלות מהר ובמתכונת מאוד רזה – ולא מעט מהתוכניות שליוו את הקמת הערוץ הושמדו. עוד מעט נדבר על הדברים שכן היו יכולים לקרות אחרת, אבל לפחות בתחום הזה – המלחמה פגעה באופן כללי לא מעט בשוק הטלוויזיה (שאלה יהיו הצרות שלנו) ובערוץ החדש היא פגעה במיוחד. העובדה שלא היו לערוץ כלים משמעותיים להצטרף איתם לסיקור המלחמה הפכה אותו, סליחה על הפאן, פחות רלוונטי מהרגע הראשון.

2. הפורמט

על משקל השיר הקלאסי של אלון אולארצ'יק, רלוונט היה ערוץ אנלוגי בעולם דיגיטלי. למרות שהקהל האמיתי שלו היה בסושיאל, התקבלה החלטה לעלות עם ערוץ ליניארי ולוח שידורים רציף (בהתחלה בסמארט TV, אחר כך גם באפיק 22 ב-yes) – החלטה שנראית בחוכמת בדיעבד די אנכרוניסטית ובעיקר מנותקת מהתכנים שהערוץ הציע. גם האתר והאפליקציה, נטולי היררכיית תוכן ברורה, נראו כמתקשים להחליט מה בעצם הם מציעים לצופה וכיצד הם משפיעים על סדר היום (או לפחות משתלבים בו).

3. היומרה

לעליית רלוונט היה סאבטקסט ברור מבחינת הציבור – הוא היה אמור להיות סוג של תגובה לערוץ 14. ואם 14 הוא התשובה הישראלית לניוזמקס הטראמפיסטי, רלוונט היה צריך להיות MSNBC הליברלי בתרגום לעברית. אלא שברלוונט ויתרו מראש על הזירה החדשותית ולא הצליחו לייצר עוגן אקטואלי שיגרום לקהל הליברלי להתייצב מולו לפחות פעם ביום. למעשה, הם התיימרו לעשות "משהו חדש" ובמקביל ויתרו מראש על התחרות בתחום האקטואליה, שהפך לאורך שנת המלחמה לתחום היחיד שבאמת מעניין את הציבור.

4. הסטגנציה

ואם כבר מדברים על אידיאולוגיה, גם כאן חייבים לומר – רלוונט לא הביא איתו מספיק קולות מעניינים וחדשניים. בסופו של דבר, זה גוף תקשורת שרוב הפנים בו מגיעות מאותו מקום פוליטי, מאותה תפיסת עולם, וכדי לאתגר את השיח המקובל היו זקוקים שם לדמויות כריזמטיות יותר ואמירה מערכתית ברורה יותר. היו שם הרבה מאוד אנשים מוכשרים, אבל לא היה מי שינצנץ בעוצמה מול המצלמות ויתפוס את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית. לאורך שנת קיומו המשיך רלוונט להתבוסס בקונספט של עצמו וגם כשהיה ברור שזה לא עובד – לא נעשו ניסיונות משמעותיים לשנות כיוון ולהגביר את הווליום.

5. לוח השידורים

אז אמרנו, רלוונט עלתה לשידור עם המון אנשים מוכשרים, אבל בלי עוגני שידור. מי שהיה אמור להיות השפיץ של העסק, ליאור שליין, לא ייצר את הלייט נייט שרצה (גם בהשפעת המלחמה) והתמקד במניפסטים די צפויים שאיכשהו היו עובדים טוב יותר כשפרסם אותם בעמוד הפייסבוק שלו. סטארים אחרים לא הגיעו ולא הבשילו. התוכניות נראו גנריות ונטולות אקס-פקטור. בסוף הדבר היחיד שממש משך צופים לרלוונט היה הפודקאסט "ציון 3" הבלתי נגמר, שעשה את עבודתה נאמנה, אבל בשביל לצלם פודקאסטים קיימים לא מקימים גוף תקשורת.

6. החדשות

כי בסופו של דבר, רלוונט נכנסה לשוק רווי למדי. בתוך עולם טלוויזיוני שבו היו רק חדשות, עם שלושה ערוצים שמשדרים בעיקר ניוז (11, 12 ו-13), וערוץ תעמולה שמתחזה לערוץ חדשות (14), ואפילו עוד ערוץ חדשותי שקם במהלך השנה (i24news), הרעיון המקורי של רלוונט – לא לעסוק בהארד ניוז – נשמע אולי הגיוני. אבל במציאות הישראלית שהתפתחה זה לא היה הגיוני. מה שנשאר על המסך זה עוד תכניות עם ראשים מדברים, רק בלי האשליה שאתה מתעדכן במתרחש באמצעותם, אשליה קריטית שאחראית להצלחה של משדרי האקטואליה בארץ.

7. התוכן

כי בסופו של דבר, כשפתחת את רלוונט קיווית למצוא משהו אחר, אולי יותר צעיר, אולי יותר בועט, בטח יותר מעניין – וקיבלת עוד גרסה של לרלרת הטלוויזיה הישראלית המצויה, עם רצף של תכניות אולפן כשרק הפרצופים מתחלפים. זה גוף שידור שהיה אמור להוציא אותנו מהקופסא. איפה הפורמטים הנועזים? איפה הניסיון לעשות את הדברים *באמת* אחרת? מרוב מאמץ לספק תוכן אינטליגנטי, נשארנו עם גוף תקשורת שאין לו כותרת ראשית, וגם לא כותרת משנה) או סדר יום ברור. מה שנשאר זה אנשים מדברים למיקרופונים. קיציס ופרידמן כבר אמרו את זה לפני שנים: במשפט אחד – אכזבה.