בלתי הפיך: מיקי זוהר יחזיר את הקולנוע שלנו עשרות שנים לאחור

עם היד על הלב, אלו סרטים מהותיים יותר לתרבות הישראלית – "הערת שוליים", "ואלס עם באשיר", "אפס ביחסי אנוש", "גט", "אור", "ביקור התזמורת", "למלא את החלל" ו"את לי לילה" או "לשחרר את שולי" ו"ההילולה"? לו הייתם מחליטים להשקיע בקולנוע במטרה להרוויח כסף (שזה אף פעם לא רעיון טוב), מן הסתם הייתם בוחרים בשני הסרטים האחרונים, שסיכוייהם למכור המון כרטיסים נראו הכי מובטחים.

>> 15 הסרטים הישראלים הכי טובים של המאה ה-21 (עד עכשיו)
>> עברית אנד צ'יל: הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

סרטים על שני פרופסורים לתלמוד או על חיילות שבוזות בבסיס מרוחק, לעומת זאת, נראים הרבה פחות מפתים על הנייר, ויש להניח שאילו חיפשו משקיעים פרטיים הם היו מתקשים למצוא כאלה. שלא לדבר על סרט על בתה בת ה-17 של זונה בדימוס המנסה למנוע מאמה מלחזור לרחובות, או על סרט תיעודי באנימציה. "הערת שוליים" ו"אפס ביחסי אנוש" היו ללהיטים קופתיים. "אור" לא מכר המון כרטיסים, אבל זכה בפרס יוקרתי בפסטיבל הקולנוע הנחשב ביותר בעולם. גם "ואלס עם באשיר", שהיה מועמד לאוסקר (כמו "הערת שוליים"), לא ריסק קופות. כל הסרטים המשובחים והלא פשוטים האלה מומנו על ידי קרנות קולנוע ישראליות אחרי שלקטורים שקראו את התסריטים המליצו להשקיע בהם. 

יש לא מעט תלונות על שיטות הפעולה של קרנות הקולנוע הציבוריות, שבוחרות איך לחלק את התקציב שניתן להן (במסגרת חוק הקולנוע שנחקק בדצמבר 1998). מניסיוני כלקטורית אני יכולה להעיד שגם אם נעשות טעויות, העקרונות המנחים הם איכות ומגוון. עד כה קרנות הקולנוע פעלו באופן עצמאי, אבל עכשיו, כשתשומת הלב הציבורית מופנית למה שקורה בעזה, שר התרבות והספורט מיקי זוהר רוצה לעשות רפורמה. כמו לא מעט פוליטיקאים בארץ ובעולם לפניו, הוא מתכוון לשלוט בתכני הסרטים באמצעות חלוקה שונה של התקציבים. אבל זה מנוסח במילים אחרות, פחות אנטי-דמוקרטיות.

הרפורמה מיועדת לגרום לקרנות להשקיע רק בלהיטים בטוחים, כאילו היו אולפנים הוליוודיים. זה רעיון פופוליסטי שמעורר תשואות בקרב טוקבקיסטים וחלחלה בקרב קולנוענים. לכן כ-2,400 אנשי קולנוע, ואני ביניהם, חתמו עד כה על עצומה שקוראת "לעצור את התהליכים ההרסניים האלה לתעשייה קטנה – הנאבקת ממילא לשמר את התרבות הישראלית – ושמצליחה לזכות בלב הקהל הישראלי ומביאה הצלחות וכבוד לעולם התרבות בישראל". 

השיטה המוצעת היא לשנות את מבחני התמיכה הקובעים את אופן תקצוב קרנות הקולנוע. על פי הטיוטה שפורסמה לאחרונה, המבחנים החדשים נותנים עדיפות גדולה להפקת סרטים מסחריים גרידא. כלומר, קרן שבשנה מסוימת תשקיע בסרטים שלא ימכרו המון כרטיסים, שנה אחרי כן תקציבה יקוצץ למינימום, לא משנה אם אותם סרטים זכו בביקורות מהללות ובפרסים נחשבים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. השר טוען שאין כוונתו לאסור הפקת סרטים מאתגרים מבחינות אומנותיות, פוליטיות ואחרות, אלא רק שהוא לא רוצה לממן אותם. מצידו, שימצאו מקורות מימון אחרים.

אבל אומנות הקולנוע היא אומנות יקרה וישראל היא לא הוליווד. למען האמת, הוליווד יש רק בהוליווד. התקציב השנתי המופנה לקלנוע ישראלי כולו (כ-80 מיליון ש"ח) נמוך בהרבה מתקציב של סרט הוליוודי דל תקציב אחד. גם במדינות אירופה יש קרנות קולנוע ציבוריות שמשקיעות בהפקות באופן דומה. רבות מהן אף משקיעות בסרטים ישראלים באמצעות קופרודוקציות, דוגמת הקומדיה השחורה "מיתה טובה" שנוצרה בשיתוף עם גרמניה (בניגוד לשמועות, אירופה לא ממנת רק סרטים ביקורתיים כלפי ישראל). אבל קופרודוקציות שכאלה אפשריות רק עם קרנות ציבוריות ישראליות. כלומר, בלי תקציב מקרן הקולנוע הישראלי או מקרן רבינוביץ', הסיכויים להרים הפקה ראויה נמוכים מאוד. 

"אין אומנות ללא סיכונים", אמר פעם פרנסיס פורד קופולה, הבמאי של "הסנדק", "זה כמו להגיד שאסור לעשות סקס ולצפות שייוולדו ילדים". קולנוע ללא כוונה אומנותית הוא קולנוע שטוח. יש, כמובן, מקום גם לסרטים מסחריים הפונים אך ורק לקהל ישראלי, אבל דווקא הם פחות זקוקים למימון ציבורי, מעצם היותם מסחריים. יש להוסיף שמשמעות החרב המונפת היא גם פגיעה אנושה בסרטים תיעודיים ובסרטי סטודנטים (שצריכים להתנסות בבימוי סרטים קצרים לפני שהם פונים לפיצ'רים).

הרפורמה מכוונת גם להפנות תקציבים מקולנוע לטלוויזיה, במקום שערוצי הטלוויזיה המסחריים יתמכו בהפקות סרטים (כמקובל במדינות אירופאיות). במילים אחרות, הרפורמה המוצעת היא ברוח ההפיכה המשטרית. היא עלולה לבטל את הפריחה שהיתה כאן במאה הנוכחית ולהחזיר את הקולנוע הישראלי עשרות שנים אחורה.