המנוחה ואני: הצטלמתי עם שאנן דוהרטי. זה היה רגע השיא של חיי

נכון, אני אדם מבוגר. עוד חודשיים בת 44. אבל בלב, אני לעד אהיה בת 14. השנה מבחינתי תמיד תהיה 1994 או גג 1995, ואני לנצח אהיה נערה מתבגרת שיש לה בחדר פוסטרים של דילן וברנדון, כזו שממהרת לחזור מימי עבודה בצופים ביום שישי אחר הצהריים כדי להספיק לפרק השבועי של "בוורלי". 

>> ביי ביי ברנדה: המוות של שאנן דוהרטי הוא לא סתם עוד רגע עצוב

נכון, אני גם אדם נוסטלגי. תמיד הייתי. כל כך נוסטלגי שיש רגעים שבהם אני מתגעגעת בערגה לתקופה של לפני חצי שנה שהיו יורים עלינו טילים שבע פעמים ביום. אבל לניינטיז תמיד התגעגעתי הכי הרבה. נכון, זה עניין סובייקטיבי. זו הרי התקופה שבה האישיות שלי התעצבה. והרבה מהאישיות הזו שלי מבוססת על מה שקרה בבברלי הילס 90210. 

הייתי בת 10 כשהיא עלתה לאוויר, לכאורה עוד לא גיל תואם לכל התכנים שבאו לידי ביטוי בסדרה שגוללה את עלילותיהם של טינאייג'רים באל.איי, מה שהוביל לזה שאת רוב מה שאני יודעת – למדתי מבוורלי הילס. ברנדון וברנדה ודילן וקלי (וטוב גם סטיב ואנדראה ודונה ודיוויד) לימדו אותי על מערכות יחסים בין אחים ואחיות ובין הורים לילדים, על אלכוהול, על סמים, על הטרדות מיניות ואונס, על הפרעות אכילה, על כסף, על מעמדות, על יחסים, על סקס, על אהבה. על החיים. 

כשהיא הסתיימה הייתי בת 20, משוחררת מהצבא. לכל אורך התקופה הלא קצרה הזו, הם ליוו אותי. כל רגע. לא רק אותי, כמובן. אני לא באמת יודעת לשים את האצבע על מה שהפך את הסדרה הלא ממש מוצלחת הזו של אהרון ספלינג לדבר שסחף אחריו הכי הרבה טינאייג'רים בעולם. אני גם לא חושבת שיש למה להשוות אותה בדורות אחרים. האם בוורלי עבורי היא מה שהיתה דגראסי לדור שלפני? או מה שהיתה דוסון קריק לדור שאחרי? כולן ראויות, כולן שוות. אף אחת היא לא 90210. 

ברנדה וולש הייתה הפרוטגוניסטית הכי טיפוסית שסדרת ניינטיז היתה יכולה לניינטז. הילדה הטובה ממינסוטה עם האח התאום המוצלח, שמגיעה לעיר הגדולה ולמקום שבו ילדים בכיתה י' מתנהגים משל היו מנכ"לים של קרנות הון סיכון. היה לה קצת קשה להפוך להיות מוצלחת בעצמה, עד שהגיע האביר על האופנוע הלבן, הילד הרע של ווסט בוורלי היי – הלא הוא דילן מקיי. היא אמנם היתה שם למשך ארבע עונות בלבד, אבל בארבע העונות האלה ברנדה וולש הספיקה לעבור חיים שלמים, שבמרכזם משולש האהבה הכי אינטנסיבי שידעה הטלוויזיה האמריקאית מאז ומעולם – ברנדה, דילן וקלי. 

שלא כמו שאנן דוהרטי, שהמוות שלה היה יחסית צפוי (היא מתמודדת כבר שנים עם סרטן וכבר היו כמה פעמים שנראה היה שהסוף קרוב); לוק פרי, aka דילן מקיי, מת במפתיע לפני ארבע שנים. זה היה שברון לב גדול, גם עבור הקאסט של בוורלי (שלא הרבה אחרי צילמו עונת איחוד מרגשת, בלעדיו), אבל בעיקר עבורי ועבור עוד מיליוני ילדות (וילדי) ניינטיז ברחבי העולם. והנה, עכשיו, עוד מכה. למרות שזה היה צפוי. ולמרות שהיא נלחמה יפה. לא יודעת אם קלי מרוצה כרגע, אבל אני מאוד מאוד מקווה שברנדה ודילן מתאחדים עכשיו בשמיים, כמו שאלוקימה התכוונה. 

לפני 12 שנים הייתי בת 32. שאנן דוהרטי הגיעה לישראל לצילומי קמפיין לאירוקה (איך זה קרה? אין לי מושג). הזדנבתי אז כאחרונת הגרופיות ללא הזמנה למסיבת העיתונאים המצומצמת שקיימו עבורה באחת הסוויטות בדיוויד אינטרקונטיננטל. לא עשיתי שם כלום מלבד להסתכל על הנוף של הים ולהמתין בשקט לפוטו-אופ. הוא הגיע. הצטלמתי עם שאנן דוהרטי. לדעתי אפילו נגעתי בה. חוץ מהלידות של שני הילדיםות שלי, זה נחשב מאז לרגע השיא של חיי.

בשעתיים שחלפו מאז שפורסם על מותה קיבלתי לא מעט הודעות בפלטפורמות השונות מא.נשים שסיפרו שישר חשבו עליי. גם אם לא דיברו איתי חודשים, אולי אפילו שנים. זה מתעלה אפילו על כמות ההודעות ששלחו לי בשבוע שעבר כשיוליה כלבת הים אותרה בריאה ושלמה בלבנון; או על כמות ההודעות שאני מקבלת כל כמה שנים כשג'קו אייזנברג מוציא שיר חדש. נכון, אני הבאתי את זה על עצמי. אני נוטה להיות אובססיבית לדברים שאני אוהבת במיוחד, תכונה שהופכת אותי לאדם יחסית צפוי, אבל לפחות עקבי. 

מעולם לא כתבתי טקסט מז'אנר "המנוח ואני", למרות שהיו לי הזדמנויות. מאז שדוהרטי חלתה, היה לי די ברור שהרגע הזה יגיע. השנה הזאת, שעברנו כולנו, הבהירה אולי ביתר שאת את העובדה שהחיים הם פאקינג שבריריים. השנה הזאת עימתה את כולנו עם המוות הרבה יותר מדי, אבל יש משהו בגיבורי תרבות שמתים שנוגע במקומות אחרים בנפש. אותי, אישית, השנה הזו גם עימתה עם העובדה שאני כבר לא בת 14, ואולי גם גרמה לי להבין שאני תמיד קצת אהיה בת 14, שממהרת לחזור הביתה כדי להספיק לעוד פרק של בוורלי.