השביתה לא משקרת. הגיע הזמן להתעורר ולהציל את גני הילדים

ביום ראשון הקרוב צפויה להתרחש שביתה חריגה, לא פחות. סייעות הגנים – עשרות אלפי נשים שמרכיבות את עמוד השדרה של מערכת הגיל הרך בישראל – ישביתו את עבודתן בכל רחבי הארץ. זה לא איום. זו לא "עוד שביתה". זו קריאה נואשת לעזרה, פנייה אחרונה לפני קריסה. הציבור שומע על "שביתת הסייעות" וחושב על עומסי תנועה, פתרונות לילדים, סבתות שיגויסו בדקה התשעים. אבל כמעט אף אחד לא עוצר לשאול – למה הן שובתות? למה הנשים האלו, שלמרות הכול ממשיכות להגיע מדי בוקר עם חיוך, בחרו הפעם לעצור הכול? התשובה כואבת: הן לא יכולות יותר. לא בגוף. לא בנפש. ולא בשום קנה מידה של צדק.

>> מפת הפשיעה של תל אביב נחשפת: אלה השכונות שבהן הפשע משתולל

מערכת החינוך לגיל הרך בישראל נמצאת בשבר עמוק. אלפי משרות סייעות אינן מאוישות. כל גננת שנייה מדווחת על שחיקה. ילדים חווים חוסר יציבות יומיומי – צוות שמתחלף, חוסר יחס אישי, גננות מתוסכלות וסייעות קורסות. במדינה שבה הפערים החברתיים הולכים ומעמיקים, דווקא המקום שאמור להעניק התחלה שווה לכל ילד – קורס. והמשבר הזה, בניגוד לרבים אחרים, הוא תוצר ישיר של מדיניות. מדיניות שמעדיפה קיצוץ על השקעה, חיסכון על אחריות, טלאים במקום תיקון שורשי.

הסייעות הן לא עובדות עזר. הן לא "ידיים נוספות" – הן הלב! הן אלו שקולטות את הילד כשהוא בוכה בכניסה, שמנגבות דמעות, שמטפלות, שמבינות בלי מילים. כשהילד לא מצליח להירדם – זו הסייעת שתשב לידו. כשהוא נופל – היא שתאסוף אותו. כשהוא מתרגש – היא שתשמח איתו. היא הכתף, היא היד המכוונת, היא הקול המרגיע. כל מי שראה סייעת בפעולה יודע – זו לא מותרות. זו נשמת המערכת. ולמרות זאת, הן שקופות. עבור משרד האוצר הן מספר בטבלה. סעיף לקיצוץ. ובחודשים האחרונים – עוד "פתרון" נמצא: לקצץ 11% מהיקף משרתן ברשויות המקומיות. כאילו מדובר בפריבילגיה ולא בצורך בסיסי.

 

כשהגנים קורסים – כל החברה ניזוקה. הילדים מאבדים תחושת ביטחון. ההורים מאבדים הכנסה. הגננות עוזבות. המשק נפגע. ומה עושה המדינה? מתמהמהת. לטענתי, הפתרונות מונחים על השולחן

 

המשבר הזה אינו רק תוצאה של שכר נמוך, למרות שהוא בהחלט נמוך, מביך, אפילו מעליב. זהו משבר של גישה. בישראל 2025, החינוך לגיל הרך עדיין לא נתפס כעניין לאומי. הוא עדיין תחום שולי, נתון בידי רשויות מקומיות שלא תמיד מקבלות את הגיבוי הדרוש מהמדינה. במדינות ה-OECD כבר הבינו מזמן: כל שקל שמושקע בגיל הרך חוזר פי שלושה בטווח הארוך – בשילוב חברתי, בהשכלה, בתעסוקה, אפילו בביטחון אישי. אבל אצלנו? ממשיכים לדבר על “הילד במרכז”, אבל בלי לשים שם שום דבר מסביבו. וכשאין סייעות – אין גן. זו לא קלישאה. זו מציאות. הורים לא יכולים לצאת לעבודה, הגננת נותרת לבד עם 35 ילדים, והמערכת שורפת את אחרונות סייעותיה.

כשהגנים קורסים – כל החברה ניזוקה. הילדים מאבדים תחושת ביטחון. ההורים מאבדים הכנסה. הגננות עוזבות. המשק נפגע. ומה עושה המדינה? מתמהמהת. לטענתי, הפתרונות מונחים על השולחן. הם אינם בשמיים, והם אינם חדשים: העלאת שכר הסייעות באופן מיידי, פתיחת מסלולי הכשרה והסבה מקצועית, הכרה בתפקידן כחלק מצוות חינוכי שווה ערך, תמריצים לרשויות המקומיות שמובילות שינוי, ואפילו מהלך לאומי של הסברה ושינוי תודעתי – כדי לשים סוף לזלזול. אין דמוקרטיה חינוכית בלי חינוך טוב מההתחלה. אין שוויון הזדמנויות בלי מסגרת ראויה בשנת החיים הראשונה. אי אפשר לדבר על ערכים, על כבוד, על ביטחון אישי – כשילד בן שלוש לא זוכה לחיבוק קבוע, לאוזן קשבת, ליד מנחמת.

השביתה הזו לא משקרת, הציבור חייב להתעורר. אם אנחנו רוצים חברה בריאה, חזקה, צודקת – היא תתחיל לא בהצהרות מהכנסת ולא באולפנים – אלא בגן הילדים, בשעה 7:30 בבוקר, כשילד נכנס בשער ומחפש עיניים טובות שיקבלו אותו. זה הזמן לעצור. לא את השביתה, את ההתדרדרות. לא את המחאה, את ההכחשה. הילדים שלנו לא יכולים להיאבק על הזכויות שלהם. אנחנו הקול שלהם. ואם אנחנו שותקים – הם נשארים לבד.