חגיגות העצמאות: הזוכה הגדול באוסקר מציל את הקולנוע העצמאי

הפודקאסט "אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. בסופ"ש הבא (שישי, 28.3) הם יקליטו שם פרק לייב ואחריו יקרינו את הסרט המעולה "ג'וג'ו ראביט", ואנחנו ממש ממליצים (כרטיסים כאן), אבל היום הם בכלל רוצים לדבר על הספיישל שעורכים בסינמטק לבמאי האינדי שון בייקר החל מהערב (17.3) ועד סוף החודש (פרטים וכרטיסים כאן).

>>

איך יוצר עצמאי, שכמעט אף אחד לא שמע עליו, הפך בשנים בודדות לאדם הראשון בהיסטוריה שזכה בארבעה אוסקרים אישיים לערב אחד? או במילים אחרות – מי אתה, שון בייקר? מה-17 במרץ ועד סוף החודש, סינמטק תל אביב מרים מחווה לבמאי שון בייקר עם הקרנות של מיטב הסרטים שלו. זו הזדמנות מעולה בשבילנו להעמיק בדמותו ובתרומתו לעתיד הקולנוע העצמאי.

אז מה זה בעצם קולנוע עצמאי?

ההגדרה של קולנוע עצמאי גמישה מאוד, אבל בעיקרון מדובר בקולנוע שנעשה מחוץ לאולפנים הגדולים, עם תקציבים קטנים יותר ועם חופש אומנותי רחב בהרבה ליוצרים. בעבר, סרטים בתקציבים בינוניים (40-30 מיליון דולר) היו נפוצים, אבל היום השוק נשלט על ידי שתי קצוות של ספקטרום, מצד אחד הפקות ענק של מאות מיליוני דולרים ומצד שני פרויקטים דלי תקציב (7-3 מיליון דולר). שון בייקר בולט בנוף הזה כיוצר קולנוע עצמאי אמיתי, הפועל עם תקציבים הנעים בין חמישה מיליון דולר לכמעט כלום, ובכל זאת מצליח ליצור קולנוע יוצא דופן.

פילוסופיה של קולנוע אורגני

בייקר עובד בשיטה ייחודית שאינה מסתדרת עם איך שהוליווד רגילה לעבוד. בייקר לא מתכנן כל פיסקה בתסריט לפרטי פרטים, אלא נותן לדברים להתפתח תוך כדי תנועה. הוא מתאר את היצירה שלו כתהליך שפורח על בסיס "being in the moment and going with the flow of things". אם אלמנט מסוים מפסיק להרגיש אורגני לסיפור, הוא לא מהסס לשנות כיוון ולצעוד בדרך אחרת. גישה המזכירה את שיטות העבודה של ג'ון קסאווטס ואפילו רוברט אלטמן.

זה קרה, למשל, במהלך הצילומים של The Florida Project. באמצע ההפקה בייקר החליט לכתוב מחדש חלקים שלמים מהתסריט, מה שבלבל חלק מהצוות שתהה אם הוא בכלל יודע לאן הוא הולך. אבל מבחינתו, ככה עושים קולנוע אמיתי. "There's that moment where I think I realize what the movie is about. And it usually takes about halfway through production to realize", הוא אומר. במקום להיצמד לתכנון מראש, הוא נותן לסרט עצמו לגלות לו את הכיוון.

שון שלנו לגמרי מודע למקום שבו הסרטים שלו נמצאים על הסקאלה – קרוב מאוד לניאו-ריאליזם ולריאליזם חברתי. הוא שואב השראה מהסגנונות האלה אבל מביא אותם לאמריקה של היום, עם סיפורים על אנשים שהקולנוע הרגיל לא ממש מתעסק בהם. מבחינתו, קולנוע זה לא רק בידור – זו דרך לתת קול לאנשים שקולם בדרך כלל לא נשמע.

הניאון-ניאו-ריאליזם

בייקר שואב השראה מהריאליזם החברתי האירופאי, במיוחד מהאחים דארדן הבלגיים וקן לואוץ' הבריטי. כמו במאי הניאו-ריאליזם האיטלקי של אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא מצלם בלוקיישנים אמיתיים, משתמש בנון-אקטורס (שחקנים לא מקצועיים) ועובד עם תקציבים מינימליים. הסגנון שלו מכונה "ניאון-ניאו-ריאליזם", המשלב את הנושאים החברתיים הכבדים של הניאו ריאליזם עם אסתטיקה צבעונית בוהקת.

מודעות חברתית וביקורת מעמדית

אם יש משהו שחוזר על עצמו בכל הסרטים של בייקר, אלה הדמויות שהוא בוחר לספר עליהן – אנשים שהחברה בדרך כלל מדחיקה או שופטת. בעיקר א.נשים שעובדות ועובדים בתעשיית המין. שלוש נשים טראנסיות שחורות שעובדות בתעשיית המין ב-Tangerine, ילדים הגדלים בעוני (נחשו ממה אמא מתפרנסת) ב-The Florida Project, ושחקן פורנו כושל ב-Red Rocket. 

השיא של זה הוא כמובן Anora, הזוכה הגדול של אוסקר 2025, שהוא התשובה האולטימטיבית של הקולנוע העצמאי ל"אישה יפה" של גארי מרשל. הסרט מספר את סיפורה של אנני/אנורה, חשפנית, שמכירה בעבודה בן של אוליגרך רוסי המציג בפניה את האפשרות לשנות לה את החיים. בייקר מצליח לחשוף פעם אחר פעם איך גזע, מגדר ומעמד משפיעים ומכתיבים את החיים של הדמויות שלו, בעיקר במערכת כלכלית נצלנית.

הסרטים שלו לא מנסים לדחוף מסר פוליטי דידקטי בכוח, אבל כן מאתגרים יצוגים קונבנציונאליים ומציגים תמונה יותר רחבה של החברה האמריקאית, בלי לייפות ובלי להתחנף. הוא עושה את זה דרך השפה הקולנועית שלו – שוטים רחבים, טייקים ארוכים ושימוש חכם בסאונד. ב-Anora הוא מפנק אותנו עם סצנה אחת של 30 דקות שמוציאה אותנו למסע של של הסרט, ואגב, גם הייתה נקודת המקור ממנה התחיל לכתוב את התסריט. בייקר יוצר רגעים שחושפים את המחיר האנושי של מערכות כלכליות, שמעדיפות יעילות ורווחים על פני רווחה אנושית.

אז לאן הולך הקולנוע העצמאי?

בטקס Film Independent Spirit Awards 2025, אחרי שהוא זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר על "אנורה", בייקר נתן נאום שלא השאיר מקום לספק – הקולנוע העצמאי במצב קשה. "Indie film is struggling right now, more than ever", הוא אמר. "Gone are the days of DVD sales that allowed for greater risk to be taken on challenging films"

בייקר הדגיש שלוקח בערך שלוש שנים להוציא סרט עצמאי לפועל, ורוב היוצרים לא באמת מתפרנסים מזה. "אחרי מסים ועמלות לסוכנים, פשוט לא נשאר כסף כדי לחיות מזה", הוא אמר. מבחינתו, חוסר היציבות הכלכלי הזה קובע מי יכול לקחת חלק בקולנוע העצמאי ואילו סיפורים זוכים לקבל קול.

בייקר מגדיר את עצמו כ"Indie Film Lifer" ​​(יוצר עצמאי לכל החיים). הוא נלחם למען הישרדותו של הקולנוע המוקרן על מסך גדול בכלל ועל הקולנוע העצמאי בפרט. בעונת האוסקרים הנוכחים בייקר החליט לשתף פעולה עם חברת ההפקה NEON, חברת הפילם Kodak, וחברת הציוד הגרמנית ARRI Rental ויצר תחרות קולנוע עצמאית שהעניקה לזוכים ציוד, מלאי פילם והקרנה בפסטיבל הסרטים סנטה ברברה היוקרתי בחינם, בהתבסס על תסריט בלבד. גילוי נאות: בין עשרת הצוותים הזוכים אפשר למצוא את ניתאי דגן שלנו.   

עבור בייקר, הבעיה היא לא רק אישית, אלא מערכתית. הוא קורא לשינוי בשיטה שבה תעשיית הקולנוע פועלת: להפסקת הזלזול ביצירה העצמאית ולפיתוח מודלים כלכליים חדשים שיאפשרו לבמאים להתקיים מעשייתם מבלי לוותר על החזון האמנותי שלהם. בטקס האוסקר האחרון, כאשר Anora, The Brutalist ו-The Substance קטפו את הפרסים המרכזיים, היה רגע שבו הוליווד עצמה נאלצה להודות בעוצמה של הקולנוע העצמאי. לרגע נדמה היה שהמיינסטרים חוגג את היצירה החופשית, הלא-תלויה, הלא-ממוסחרת.

האם זה סימן למקום שאליו הוליווד הולכת? קשה לומר. אבל אין ספק ששון בייקר, בדרך שבה סלל את הקריירה שלו ובסיפורים שהוא בוחר לספר, מוכיח פעם אחר פעם שאפשר אחרת. מה שבטוח – כל עוד יש יוצרים כמו בייקר, הקולנוע העצמאי לא הולך לשום מקום. סינמטק בתל אביב מציין את יצירתו של שון בייקר עם מחווה שתימשך עד סוף החודש. אם אתם רוצים לחוות קולנוע אינדי אמיתי – זה הזמן. נתראה שם!
>> וזיכרו: אוכלי סרטים בסינמטק, הקלטת פרק לייב + הקרנה של "ג'וג'ו ראביט", שישי 28.3