אל העיבוד להצגה "שחף", או ליתר דיוק אל הדחף ליצור גרסה מעובדת לאחד מנכסי צאן הברזל של המחזאות המודרנית-קלאסית, יצאתי מתוך הנחה שאין זה אירוע נפוץ שתיאטרון מעלה יצירה נערצת, מעמודי התווך של התיאטרון הרפרטוארי העולמי בכל הזמנים, בימי מלחמה לאומית קשה וארוכה. בימים כאלה, הנטייה לבריחה רפרטוארית מובנת כאילו מאליה, בעיקר בגלל היעדר תמיכה מספקת מצד הממשלה במוסדות האמנות בישראל. כשם שהתענוג להתפלש בדבריו של צ'כוב הוא גדול, כך מענג במיוחד גם לצאת עם סיפורו של "שחף" לניסוח הרפתקני ולשדך אותו, במידה כזאת או אחרת, למציאות שונה בחברה אחרת בימים קשים שלה – ימי מאבק על חיים ומוות, ימי מלחמה נוראית (ככול מלחמה) המותירה את אנשיה מתים וחבולים.

מחזותיו של צ'כוב, לבד מגדולת כתיבתם, הם בראש ובראשונה סיפורים על בני אדם המנסים לסגל לעצמם צורת חיים שיש בה מאבק תמידי בין רצוי ומצוי, בין שאפתנות אישית מרקיעה שחקים לבין ניסיונות נואשים לממש אותה. שלא כטולסטוי, צ'כוב איננו עוסק באורח ישיר בימי מלחמה ושילובן של אהבות בין גיבוריה, למרות ההיסטוריה העקובה מדם של רוסיה הגדולה, גם בתחילת המאה העשרים, אז נכתבו מחזותיו. הסיטואציה הבסיסית במחזותיו היא משפחתית. בכינוסי משפחה למיניהם, כמו זה שב"שחף", מתעוררים מאבקים קשים ומרים בין בני המשפחה יחד עם ניסיונות לא כל כך מוצלחים להתפייס ולהשכין שלום בין הניצים.

אל הסיטואציה המסוכסכת והמורכבת הזאת ביקשתי להוסיף, כרקע, מלחמה לאומית שאין בה כדי להאפיל על הקרבות האישיים שאחת מתוצאותיהם הוא גם מוות של אחד מגיבורי הסיפור. השאלה מה ל"שחף" ולמלחמות ישראל מתייתרת משום האוניברסליות המובהקת בכתיבתו של צ'כוב, שכל תופעה אנושית איננה זרה לו. כך הם גם חיי התיאטרון החובקים עולם ומלואו, שייחודו האמנותי מתבטא גם במצבים דרמטיים סותרים, כמלחמה ואהבה, נאמנות ובגידה ועוד מיני נרטיבים שידיי היוצרים יש מאין, כמו בספרות ובתיאטרון, בוראים מדמיונם. ב"שחף" שלנו יש מלחמה והניסיון שלנו התמקד בשילובה של העבודה על המחזה בימיו הקשים של המאבק הלאומי.

חלום ישן שלי, שמשום מה לא העזתי להגשימו, היה מזה שנים, ובעיקר בימי זקנתי, להעלות את מחזהו של צ'כוב "שחף", שבחלקו עוסק גם בחיי תיאטרון בחברה שוקעת. כשנוצרה ההזדמנות לממש את החלום היינו, ואנחנו עדיין, בימי מלחמה נוראיים בה נרצחים ונפצעים להחריד רבים מאתנו ומאויבינו. או אז שאלתי את עצמי כיצד אפשר, בימים שכאלה, להמשיך להתנהל כאילו הכול רגיל ונורמלי. כיצד אפשרי שהטראומה הגדולה שאנחנו עוברים תישאר שמוטה בצד ללא ביטוי בחיי התיאטרון ומחזותיו? יתרה מזאת: האם אפשר בכלל להושיט יד לקלאסיקה שאנשי התיאטרון קידשו בדרך כלל מבלי שהטראומה והשפעותיה יזלגו אל לבה של הקלאסיקה הכתובה לתיאטרון?

מכאן עולה שאלה מתבקשת האם "מותר" לנו, אתית ואמנותית, לשנות את כתב היד המקורי של יצירה קלאסית גדולה? אני סבור שכן. גישה כזאת הוגשמה על ידי יוצרים גדולים לאורך ההיסטוריה, מהם גם קלאסיקנים מובהקים. ואריאציה על חומר כתוב, או על בסיסו, איננה המצאה מקורית או חדשה. הרשיתי לעצמי לפתוח את חדרי לבי ואת חדר העבודה לשתילת הצגת המחזה בסיטואציה המלחמתית שאנחנו עוברים. כך, אני מאמין, אני עושה צדק למשאלתו של המלט בנאומו לשחקנים שמחזות מחויבים לשקף את פני המציאות. לדידי, זהו הקו שהנחה אותי בעבודתי בתיאטרון בכלל ובגרסת העיבוד הזה בפרט.
שחף, תיאטרון תמונע (שונצינו 8, תל אביב), 14-15.2.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• עודד קוטלר
• מחזה
• מחזה קלאסי