פאק אוף טי: איך הפכו הסדרות הבריטיות לדבר הכי מחרמן על המסך?

"חינוך מיני", שעלתה החודש בנטפליקס, הזכירה לכולם כי הטלוויזיה הבריטית כבר שנים משדרת בקז'ואליות סצנות סקס נועזות וקלוזאפים על איברי מין – וכל זה בשידור הציבורי. איך זה קרה?

מתוך "זרה"
מתוך "זרה"
27 בינואר 2019

בבריטניה התה חם, השמש כמעט לא זורחת, הברקזיט מאיים לפורר את הממשלה וסדרות הטלוויזיה מחרמנות בכוונה. "חינוך מיני", שעלתה החודש בנטפליקס, פתחה מחדש את הדיון על סקס במסך האנגלי ומזכירה כי כבר שנים בריטניה מצליחה במקום שבו ארצות הברית נכשלת. מה מאפשר את השחרור המיני בטלוויזיה הבריטית, שכולל שידור קז'ואלי של סצינות סקס ושבירת מחסומים מיניים באלגנטיות בלתי מתאמצת?

יש לא מעט סדרות המדגימות את הפער הזה – ולא רק מהשנים האחרונות: כשב"סקינס" הבריטית טינאייג'רים קרעו קונדומים עם השיניים עוד לפני שסיימו תיכון, ב"בנות גילמור" האמריקאית דיברו הרבה ועשו מעט (כי סקס עלול להכניס אותך להיריון). מי שללא ספק עומדת בראש היא "זרה" של רשת Starz, המסיימת בימים אלה עונה רביעית. הסדרה, המבוססת על סדרת ספרים מצליחה, היא דרמה היסטורית עם טוויסט של פנטזיה וסצנות סקס גרפיות תחת כל עץ רענן. עוד בתפריט: סקס בהיריון מתקדם ודגש טבעי ולא מתאמץ על ההנאה המינית של האישה.

מתוך "סקינס"
מתוך "סקינס"

עוד כתבות מעניינות:
הטלוויזיה האמריקאית נפרדת מהמונוגמיה
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים החודש
איך הייתה נראית הטלוויזיה בלי "הסופרנוס"?

"שומר ראש" של BBC One, שעלתה גם בנטפליקס בשנה שעברה (וזיכתה את השחקן הראשי ריצ'רד מאדן בפרס גלובוס הזהב), היא מותחן מורכב ומלא טוויסטים, שמצטיין בסצנות לוהטות הנרקמות באופן אורגני אל תוך הסיפור. הסקס הוא לא מפגע עלילתי, אלא פשוט חלק מהחיים של הדמויות. ועוד לא דיברנו על "חינוך מיני", שמספקת קלוז אפים נאים על איברי מין. כפי שכתבה שי סגל בביקורת ל־Time Out, מדובר בסדרת נוער שנוגעת בנושאים מהותיים לא רק לדור ה־Z: מחינוך מיני (מיקום הדגדגן), דרך זהות מינית ומגדרית ועד הפלות, סלאט שיימינג, אוננות ותסביכים מהפסיכואנליזה.

לפעמים המין ונילי ובנאלי אבל הוא משמש מקפצה למשהו מעניין יותר. ב"Wanderlust" של BBC One, שזמינה גם בנטפליקס, המין המשמים בין זוג נשוי ותיק מביא את האישה לבחון מחדש את חייה באמצעות חיפוש פרטנרים מיניים ואולי רומנטיים חדשים. הסדרה אמנם עוסקת בפוליאמוריה בצורה מעט בעייתית, אך פה אפשר לסמן מגמה שגם הטלוויזיה האמריקאית מצטרפת אליה לאטה.

מתוך "Wanderlust"
מתוך "Wanderlust"

התשובה לא סקסית

הבריטים מבינים טלוויזיה בדרך אחרת, יש שיאמרו טובה יותר מהאמריקאים. זאת אף שלרוב יש להם תקציבים קטנים יותר (המפלצות החמודות של "דוקטור הו" לעומת הדמוגורגון מעורר האימה של "דברים מוזרים") ועל אף ההומור הייחודי שלא תמיד מובן מחוץ לגבולות הממלכה: אי אפשר להשוות את האבסורד של מונטי פייתון לדאחקות מבוססות האקטואליה של "סאטרדיי נייט לייב" (ולכל קומדיה או תוכנית מערכונים בריטית אחרת, לצורך הדיון).

העיתונאית ויקי פרוסט טענה במאמר בגרדיאן מ־2014 כי השידור הציבורי של ה־BBC "עושה משהו די מדהים: הוא מצליח לייצר שעות של תוכניות ראויות בכל יום, במשך שעות, עבור תשלום קטן מאוד". היא מתארת גם את רגשי הנחיתות של הבריטים מול דרמות בעלות תקציבי ענק ואת הרצון שלהם להיות "אמריקאים" יותר (ב־1999 הם חשו כל כך מאוימים מהשתלטות התוכן האמריקאי על המסך עד שפצחו בקמפיין שנועד להגביר את מכירת התוכניות הבריטיות ברחבי העולם). בהחלט אפשר לראות את האמריקניזציה ב"חינוך מיני", המלאה מוטיבים מסרטי נעורים אמריקאיים, אבל למרות הקלישאות על החתיך המתוסבך והפריקית רחבת הלב, הכל בה מריח כמו תה ארל גריי בשקיעה.

מתוך "חינוך מיני"
מתוך "חינוך מיני"

אחת התשובות האפשריות לשאלה מה מאפשר את החירות המינית הזו, שלא רק שאינה פוגעת ברשתות השידור אלא מוצאת לה קהל ליברלי כמותן, אינה סקסית כלל: ביורוקרטיה. בעוד הטלוויזיה האמריקאית מחולקת לרשתות שחייבות לרצות את ההמונים כדי לשרוד (Fox ,CBS) ולערוצי פרימיום בתשלום (HBO), חלק נכבד מהטלוויזיה הבריטית שייך לממשלה ומתופעל על ידי גוף השידור האיכותי בעולם – ה־BBC. שיהיה ברור: "איכותי" אינו שם קוד לביופיקס של ג'יין אייר אלא לטלוויזיה מעולה – "פליבג" הנועזת, "דוקטור הו" הנצחית, "כנופיית ברמינגהם" הסינמטית ו"שרלוק" האחת והיחידה. רק דמיינו שכספי המסים שלכם היו מממנים תוכניות כאלו. ה־BBC לא לבד: לצדו פועלים בין השאר גם הערוצים המסחריים 4 ו־E4 (שהנפיקו דרמות מבריקות ומדגימים היטב איך עושים ריאליטי מצוין) ו־ITV (שלהם, בדומה ל־BBC, כמה ערוצים ולוח שידורים מגוון שכולל גם תכנים אמריקאיים).

מגדלור לגויים

הליברליזם המיני לא תמיד היה חלק מבריטניה. המהפכה המינית שם התאפשרה בין היתר בזכות כמה טקסטים מכוננים, בראשם רומנים ארוטיים שמצליחים לחרמן גם היום. אחד הלהיטים הגדולים בז'אנר היה "מאהבה של ליידי צ'טרלי" של ד"ה לורנס, שעמד בגללו למשפט ב־1960 ומכר שלושה מיליון עותקים מיד לאחר שהוצאת הספרים זכתה בתביעה. הקהל היה צמא לשחרור מיני והוא קיבל אותו. הספר פרץ את גבולות השיח על סקס ואת הגבולות המעמדיים: ליידי צ'טרלי, שבעלה האציל נפצע במלחמה ומשותק מהאגן ומטה, לוקחת לה מאהב ממעמד הפועלים.

ב־1972 פורסם הספר המכונן "The Joy of Sex", טייק אוף על ספרי "ההנאה שבבישול". הסופר הבריטי אלכס קומפורט חילק למנות פתיחה ומנות עיקריות שלל וריאציות על מין אוראלי, בונדג' ועוד מונחים שגרמו לנשות פרברי לונדון להסמיק עד האוזניים. האיורים הגרפיים והמפורטים לא כללו עצות לסקס חד מיני או בטוח, אבל זה היה מסמך משחרר: בכתבה ששודרה ב־BBC מספרת אחת המרואיינות, שהייתה טינאייג'רית באותה התקופה, שאימא שלה "שמה את הספר על המדף עם כל הספרים הישנים. זה היה כמו מגדלור".

מתוך "זרה"
מתוך "זרה"

בזכות אותם מגדלורים חשובים בריטניה הלכה והשתחררה מהנוקשות באווירת בית המלוכה שלה, וכיום היא זו שמייצגת את הקשת המינית הרחבה ביותר שאפשר למצוא בטלוויזיה. ומי שאלרגי למבטא בריטי, מומלץ לו שימתין לבואה של "משחקי הכס" באפריל, המעוז האחרון לסקס חסר מעצורים (לטוב ובעיקר לרע) בטלוויזיה האמריקאית.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד