אין אובג'קשן: "שי-האלק" היא הגיבורה הכי מוצלחת של מארוול

בעשור האחרון מארוול עושה מהלך רחב של ריענון גם בקומיקס וגם ביקום הקולנועי שלה ומנסה להכניס מגוון רחב יותר של דמויות ולא רק, אתם יודעים, גברים סטרייטים לבנים. חלק מהרענון הזה כולל גם דמויות נשיות שתופסות מקומות מרכזיים בקאסטים של הדמויות: כך למשל רירי וויליאמס, נערה שחורה בת 15 משיקגו, יורשת את מקומו של טוני סטארק בחליפת הברזל, ג'יין פוסטר הופכת לת'ור ווונדה מקסימוף, הלא היא מכשפת השני, מובילה מהלכים חוצי-יקומים ועוברת ממשבצת הגיבורה למשבצת הנבלית. המסר ברור: הגיע תורן.

אבל הפעם הרוח המרעננת שלנו לא נושבת מהחידושים האלו, אלא מדמות שהופיעה לראשונה בקומיקס בכלל אי שם בשנות ה-80: שי-האלק, המקבילה הנשית של הענק הירוק שהיא במקרה גם בת הדודה שלו. בקומיקס, ג'ניפר וולטרס היא עורכת דין שבעקבות מקרה רפואי צריכה לקבל עירוי מבן הדוד שלה, ברוס באנר. רק שיחד עם הדם של ברוס באנר היא מקבלת גם את היכולת שלו להפוך להאלק, הענק ירוק, בכל פעם שהיא מתעצבנת. ביקום הקולנועי של מארוול הסיפור קצת השתנה: במקום סיבה מפורטת כמו בקומיקס, השניים מעורבים בתאונה זריזה במהלכה הדם של ההאלק מתערבב באפקטיביות עם הדם של ג'ניפר.

בכלל, יוצרי "שי-האלק" חיים עם האצבע על כפתור הפאסט-פורוורד, ולא רק בהקשר של סיפור המקור: לאורך הסדרה אפשר לראות כל מיני מקרים שבהם היוצרים ככל הנראה אמרו: "לא, זה מסובך/כבד/מדכא/מיושן מדי, בואו נתמקד בכיף" ולמרות שזה לעיתים קרובות פוגע באיכות העלילה, בסך הכל אי אפשר גם להתכחש לעובדה שזה עבד להם. הסדרה אכן כיפית.

מה שכן, לשינוי של סיפור המקור של שי-האלק יש גם יתרון: אין לנו את כל סצינות האקספוזיציה המייגעות שמלוות בדרך כלל סרטי גיבורי-על: אין פלאשבק של הרצח של ההורים שלה בסמטה חשוכה, אין מוות של דוד אהוב ואין ניסויים בחסות צבא ארצות הברית. במקום זאת, יש את ג'ניפר וולטרס (טטיאנה מסלני), היא עורכת דין ובת דודה של הענק הירוק. הופס, עכשיו היא ענקית ירוקה. זה כל מה שצריך לעשות בשביל להתחיל לרוץ עם הסיפור. 

והנה החלק הטוב: התסריטאית ג'סיקה גאו בנתה דמות נשית חזקה, חכמה, מצליחנית ושנונה. יש לה תשובה לכל דבר, היא דמות מעניינת לא צפויה ולעיתים קצת אקסצנטרית. בשלב מסוים במהלך הפרק הראשון היא אפילו מציגה קונספירציה בנוגע לשאלת קאלט שמעסיקה מעריצי מארוול מסוימים כבר שנים, "האם קפטן אמריקה בתול?". אבל לצד כל הכיף הזה, יש גם הצפה של דמויות משנה שלא לגמרי ברור למה צריך אותן שם: טים רות' בתפקיד אבומיניישן, בנדיקט וונג בתור המכשף העליון וונג וצ'רלי קוקס בתור דרדוויל. אז אם הדמות הנשית הזאת כל כך חזקה, למה היא צריכה כל כך הרבה שחקני חיזוק גבריים?

הרציונל הראשוני מאחורי כל הופעות האורח האלה הוא כמובן הקישור של הסדרה ליקום הקולנועי הרחב של מארוול, אבל המצב כאן מעט יותר מורכב. האווירה הקומית של הסדרה מאפשרת להגחיך את הדמויות הגבריות של הסדרה באופן שלא היה מתאפשר לעשות בסרטים או בסדרות היותר רציניות של מארוול, וכך עורכי דין הגבריים והרעילים הופכים לליצנים בבית המשפט, ברוס באנר מסגביר לג'ניפר, וונג הוא אשמאי זקן שמתעצבן על ספויילרים ל"סופרנוס". אפילו השודדים שבהם שי-האלק נלחמת נראים עלובים מולה.

זאת לא הפעם הראשונה בה מארוול מנסים להגחיך גברים לטובת הפרוטגוניסטית, אבל זאת הפעם הראשונה בה זה מצליח. ב"ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת" ניסו להציג את דמותו של הנבל בלאק מאסק בתור מיזוגן מטורף ומתעלל. מולו עמדה קבוצת אנטי-גיבורות, בראשן הארלי קווין ומאחוריה עוד כמה דמויות שכנראה לא יופיעו שוב בחיים בסרט של DC. הנסיון לתת במה לדמויות נשיות במועדון הסגור של גיבורי העל הוא מבורך ורצוי, אבל לא במחיר של הפיכת הקומיקס לקריקטורה. כאן נדמה שג'סיקה גאו למדה מהסרט "ציפורי הטרף" איך לא ליצור דמויות נשיות ואיך לא מגחיכים גבריות רעילה. לכל גבר רעיל ב"שי-האלק" יש סיפור שהפך אותו לכזה.

יוצרות הסדרה עשו עבודה מצויינת בלרענן את הנוסחה הישנה של מארוול עם סדרה שהיא הרבה יותר דיאלוגים (ולפעמים אפילו דרמת בית משפט) מאקשן של ממש. ג'סיקה גאו בולטת במיוחד כתסריטאית שנונה ויצירתית, שלוקחת את כל מה שאמור להכשיל את הסדרה ומשתמשת בו לטובתה. למרות כמה חורים בעלילה ועומס של הופעות האורח (חוץ מהופעת האורח של מגאן דה סטליון. היא מעולה) שי-האלק היא גיבורה נשית מעניינת, כיפית ואפילו חשובה. דווקא בזכות העובדה שאין בה חשיבות עצמית. 

הפרק הראשון של "שי-האלק" זמין עכשיו בדיסני+