העשור האחרון היה עשור הפריצה של טסה תומפסון וג'ון ברנטל. עבור תומפסון זה היה תפקידה ב"ווסטוורלד" ועבור ברנטל זה היה התפקיד המצוין שעשה בעונה הראשונה של "המתים המהלכים" ולאחר מכן הופעתו כפרנק קאסל ("המעניש") בסדרות המארוול של נטפליקס, תפקיד אליו חזר מאוחר יותר בסדרה "דרדוויל: נולד מחדש". בנובמבר נחשפתי מחדש לתומפסון כשביצעה בסרט "הדה" תפקיד ראוי לאוסקר עליו היא גם קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב. מאז שצפיתי בסרט חיכיתי לפרויקט הבא שלה והנה הוא הגיע – סדרת המתח "שלו ושלה" בנטפליקס, שם היא משחקת לצד ברנטל. הקאצ': זאת סתם סדרת מתח גנרית.

>> מה יהיה: הגיע הזמן שגם האופוזיציה תחטוף קצת ב"ארץ נהדרת"
>> החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הסדרה עוקבת אחר מגישת החדשות לשעבר אנה אנדרוז, שחוזרת לעיר הולדתה סמוך לאטלנטה לאחר שנמלטה מאור הזרקורים לאחר טרגדיה משפחתית, הסיבה הגנרית ביותר והנפוצה ביותר כיום במותחנים מסוג כזה. היא חוזרת לעבוד בערוץ, הפעם ככתבת, בעקבות רצח שהתרחש בלילה שבו חזרה ואותו חוקר בלש המשטרה ג'ק הארפר, שהוא במקרה גם בעלה. כל הסיפור מלא בטוויסטים מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון של הסדרה, ועדיין היא פשוט לא מספיק טובה.

למרות שהצילום מעולה, ולמרות שנטפליקס מערימה תפניות מכל פינה, עדיין יש כשלים מהותיים בדבר הבסיסי ביותר: התסריט. ביצירות רבות יש שימוש בכלי שנקרא "השהיית הספק". זהו עקרון שלפיו הצופה מוכן להעלים עין ממידת הסבירות או מההגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור, כדי להתמסר לו. הבעיה היא שיש לזה גבול. וכאן חוצים אותו שוב ושוב. יש כל כך הרבה בעיות בהגיון הפנימי של הדמויות. למשל, בשום שלב אף אחד לא מציע אפילו לבלש ג'ק הארפר לקחת צעד אחורה ולהימנע מחקירת הסיפור כי הוא יותר מדי קרוב אליו. זה נראה לי דבר די בסיסי. גם ההליכים הרשמיים במשטרה עובדים מאוד מהר, וזה לא שאני צריך עכשיו טונות של ניירת, אבל כל החקירה מרגישה על טורבו ובמותחן דווקא צריך לקחת את הזמן בלי לרוץ על הדברים.

עם זאת, קשה להתעלם מתצוגת המשחק של ברנטל ובטח מזו של תומפסון. אם התסריט היה מהודק יותר, אם היו מראים לנו יותר עבודת משטרה אל מול עבודת תחקיר עיתונאית, אם היו בונים ומתזמנים נכון את הטוויסטים ולא דוהרים אליהם ב-250 קמ"ש, זאת הייתה יכולה להיות סדרת מתח מעולה שמערערת באופן קבוע את הנחות היסוד של הצופה.

אבל בשלב מסוים לברנטל נגמר החומר לעבוד איתו, בעיקר לקראת הסוף. העלילה וההתפתחות של הדמות כבר לא מצליחות לספק מטען רגשי מספיק גדול כדי לעבוד איתו והוא כורע תחת האחריות שהפילו עליו יוצרי הסדרה. לעומת זאת, תומפסון נוכחת עד השנייה האחרונה. כשאנה מעבדת מידע חדש שהיא קיבלה – רואים את זה עליה. כשהגישה שלה כלפי מישהו משתנה מספיק להסתכל לה על העיניים כדי לקלוט את זה ויותר חשוב מהכל – מאמינים לה. היא מציבה רף שברנטל לא מצליח להגיע אליו. ניכר שהשקיעו בדמות שלה הרבה, ובדמויות אחרות – פחות.

נאמר בפשטות: "שלו ושלה" היא סדרת המתח הכי גנרית שיש. במרכז שלה יש שחקן מצוין שלא מצליח לעמוד בקצב ושחקנית מקצוענית שטורפת את המסך ובאה לעבוד. בלעדיה, לא בטוח שיש מה להסתכל על הסדרה הזאת. שחקנים טובים הם כמעט אף פעם לא הסיבה היחידה לראות סדרה, וגם הפעם לא, אבל זה בהחלט קרוב מאוד לשם. תענוג לראות את טסה תומפסון על מסך, אבל עדיף שזה לא יהיה בסדרה שרצה מטוויסט לטוויסט בלי לבנות מתח, תוך ניצול יתר (בלשון המעטה) של השעיית הספק ועם חוסר יכולת להבחין בין טפל לעיקר. עדיף פשוט לצפות בטסה תומפסון בכל דבר אחר.

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• המסך
• סדרות
• בינג'