כתבתי תסריט על זקן שהולך למות מבחירה. לא חשבתי על בראבא ועלי

>> שמר גאון היא הבמאית של הסרט "ים טתיס" וזוגתו של שלמה בראבא שמככב בו. הסרט יוקרן בפסטיבל ספיריט ה-18 לקולנוע רוחני שיתקיים בין 20-23 לנובמבר בסינמטק תל אביב, במסגרת תחרות הסרטים הקצרים. לצד ההקרנות מציע הפסטיבל שלל סדנאות והרצאות מעשירות. פרטים באתר הפסטיבל

>> תנו לעצמכם להתייאש קצת. אנחנו מבכים עולם ומדינה שנעלמו
>> "אתה אמור להיות חזק ולהילחם, אבל מוצא את עצמך מפורק ובוכה"

כשכתבתי תסריט על איש זקן שנפרד ממשפחתו והולך למות מבחירה, בכלל לא חשבתי על בראבא ועלי. זה מתבקש להסיק שאם אני נשואה לאיש שמבוגר ממני בעשרים וחמש שנה, אז תסריט כזה בהכרח נכתב בהשראת חיינו האמיתיים, אבל האמת היא שהסיפור בכלל התחיל עם אורה (שם בדוי), מורה שהייתה לי בלימודי קולנוע במנשר. מורה שעצבנה אותי במיוחד, לא הסכמנו על שום דבר. אני זוכרת פעם אחת שיצאתי מהכיתה במחאה סטודנטיאלית רק כי הרגשתי שאורה לא מבינה אותי באמת.
עם הזמן הרבה ממה שהיא אמרה הסתבר כנכון. עשיית סרטים היא קודם כל מסע חניכה לאגו. 

בקיצור, במסגרת הלימודים ירדנו למדבר לכמה ימים לקבל השראה כדי לכתוב תסריט דרומי מדברי. בשיעור של אורה היא שלחה אותנו לשוטט בגבעות לספוג אווירה. וגם היא יצאה לשוטט במדבר ופתאום ראיתי אותה מאחורה, על גבעה רחוקה, אישה כרוכה בצעיף בד משי ורוד, הולכת ומתרחקת, נעשית יותר ויותר קטנה, נטמעת בגבעות. והייתה לי פתאום מחשבה פיוטית, מרחיקת לכת, מה אם היינו יכולים ברגע המוות פשוט ללכת וללכת ככה לעומק המדבר, להפוך בהדרגה לחול. פשוט לחזור, להתמזג. בלי כאבי גוף מייסרים, בלי פוטנציאל ההתבזות של הזקנה, פשוט ככה, כשמגיע הזמן שלך, את הולכת והולכת עד שאת מתמזגת חזרה. 

כתבתי על פתק כמה מחשבות וקראתי בשיעור של אורה. ואורה תמכה ברעיון ככה בנחרצות: "זה בסדר גמור לכתוב תסריט על אדם שהולך למות במדבר! זה פשוט בסדר גמור!" כמה שנים אחרי הלימודים כתבתי את התסריט ורק הרבה אחר כך, כשהסרט כבר היה קיים, רק אז חיברתי פתאום את החוטים, את הצורך שלי לעסוק בפרידה הבלתי נמנעת, את הקשר של סיפור הסרט לחיים שלנו (הדחקה?). 

וככה יצא "ים טתיס" – סרט שהוא משל פואטי על אדם שבא למדבר למות מבחירה. זאת תקופה מורכבת לדבר על מוות פריווילגי כזה, שהוא מתוך בחירה. אני מקווה שהצלחתי להציע נחמה כי זה לא סרט עצוב ואפילו יש בו משהו אופטימי. יש בו קבלה. דווקא בגלל שהסוף ידוע מראש, חובה עלינו לחיות. כאן ועכשיו. על מלא.  

עכשיו הסרט עומד להציג בפסטיבל הקולנוע הרוחני בתל אביב. שמחתי והתרגשתי כשהתבשרתי שהסרט יציג בפסטיבל ובאותה נשימה תהיתי, מה זה בעצם "קולנוע רוחני"? מדוע יש עבורו פסטיבל במיוחד? בשביל לענות על השאלה צריך רגע לפשפש במשמעות העמוקה של המושג 'רוחניות'. הרי 'רוחניות' היא בוודאי לא רק הסטראוטיפ של אנשים בשרוואל לבן וראסטות בשיער, רוקדים בתפילה לאלוהאימא באשרם במדבר. 

אולי כדי להבין טוב יותר את המושג צריך ראשית לאבחן את ההיפך שלו. אני מעריכה בזהירות שההיפך מרוחניות זה חומריות. האם יש בעולם "פסטיבל קולנוע חומרי"? מדוע דווקא הרוחניות זוכה לנישה מופרדת מכל השאר? הרי כל יצירת אומנות שואפת לחוויה שהיא גדולה מסך החלקים, שכוללת בה את המחשבה, את הלב, את הרוח! רק אז היא מצליחה להתרומם לדרגה של יצירת מופת! 

אני מבינה שבני אדם זקוקים באופן נואש כמעט להפרדה הזאת; בין גוף לנפש, בין חומר לרוח אבל האמת היא שאין הפרדה בכלל. במקום שיש חיים יש רוח. אין רוח, אין חיים. רוחניות אם כן היא באחדות הדברים, ברעיון המרכזי שהכל קשור. זו המשמעות העמוקה – אין הפרדה, הכל אחד. גם בקולנוע. ואחרי כל זה, אני שמחה על קיומו של הפסטיבל הרוחני. זה עידן שבו "החומריות" מאוד פופולרית, ואילו ה"רוחניות" עדיין זקוקה ליחסי ציבור. אני שמחה גם  שההשתתפות בפסטיבל מאפשרת את ההרהור המשמעותי הזה, ומקווה שנצליח יחד לנסח חזון חדש של אחדות, גם בקולנוע וגם בחיים.