שרון קנטור נודדת בין דירות
הכתבת שרון קנטור על נדודים: ידוע הרי שמוות הוא כמו ההוצאה לפועל – אם כל הזמן תזוז הוא לא ימצא אותך. ומהי דירה חדשה אם לא חיים חדשים?
שניאור, שינקין, נחמני, רוטשילד, הוברמן, מסריק, מוהליבר, דובנוב, גרוזנברג, הירשנברג. אלה לא סתם שמות אשכנזים שכתבתי כדי להרגיז את רון כחלילי, אלא רשימה חלקית מאוד של רחובות שגרתי בהם. בממוצע, במהלך חיי הבוגרים ומרצוני החופשי, עברתי דירה כל שנה וחצי. ולא, זה לא הפסיק עם הילדים. מאז שנכנסתי להריון עם בתי הבכורה, כיום בת 5.5, עברתי שש פעמים. כבת לדור שלמד שהכל נעוץ בילדות וכדי לפתור בעיות צריך לפחות 400 ש"ח בשבוע, הכי קל היה לי להאשים את הגירושים של הוריי. הבית התפרק, ואני ממשיכה לרדוף אותו ולבקש תקומה.
מעמיקי חפור היו אומרים: מלכתחילה לא היה שם בית, ילדים הם רגישים, בטח חשת את היסודות מזדעזעים עוד טרם הקריסה. כעת את ממאנת להיקשר, כי הכל זמני. אחרי שלמדתי למחול, אך המשכתי לעבור, החלטתי שמדובר בפחד המוות הישן והטוב. ידוע הרי שמוות הוא כמו ההוצאה לפועל – אם כל הזמן תזוז הוא לא ימצא אותך. ומהי דירה חדשה אם לא חיים חדשים? זווית חדשה של האור, קרקוש כלים שונה מהשכנים. בכל אחת מהדירות האלו פנטזתי שאכתוב רומן, בכולן כתבתי טורים לעיתון. אחר כך חשבתי לעצמי שאני זזה הרבה כי אני פשוט יהודייה טובה, היהודייה הנודדת, ושאני מגשימה בבשרי את שנות הגלות. אחר כך חשבתי שבעצם ברור, אני רוקרית, לייק א רולינג סטון, השיר והלהקה, ושיש אנשים שהם כאלה, נוודים: הדרך הלוא יותר חשובה מהיעד.
ואז הגיע הטקסט ההוא של עוזי וייל, שהופיע על הכריכה של “ריימונד קארבר – שירים" (שתוכלו לקרוא בשלמותו בטור של רות דולורס וייס) והוא הדבר היחיד שאני כמעט מאמינה בו. הטקסט הזה ודאי נכתב כמטפורה, אולי על אהבה, אולי אפילו על הכתיבה עצמה. אני אוהבת לקרוא אותו כפשוטו. וככל שהזמן עובר אני משוכנעת פחות ופחות שאגיע לשם.
בשנים האחרונות אומרים שככה זה עכשיו, שזו התקופה, שאף אחד לא מתחייב לכלום, שכולם רוצים להיות מסוגלים להחליף את החיים שלהם, כמו שופינג באינטרנט, ושתזוזות רבות מקטינות את הסיכוי לגירושים (את זה אני המצאתי אבל קבלו חינם). אז אולי אני לא יודעת למה אני נודדת, אבל לפחות אני באופנה.