"תחנה 11": מתברר שהעולם צריך סדרה על מגפה אפוקליפטית

אפוקליפסה בלי מלודרמה. "תחנה 11" (צילום מסך: HBO Max)
אפוקליפסה בלי מלודרמה. "תחנה 11" (צילום מסך: HBO Max)

עוד לא ברור אם "תחנה 11" הולכת להיות המאסטרפיס שכולם מדברים עליו או להתרסק על הפרצוף מרוב יומרות, אבל אחרי ארבעה פרקים אפשר לקבוע שמדובר ביצירה ייחודית, פיוטית ופילוסופית על מה שקורה כשמת לפתע העולם. ויש סיכוי טוב שהיא תגרום לכם לבכות

28 בדצמבר 2021

מה שהעולם צריך עכשיו זו סדרה על מגפה דמויית-שפעת שמחסלת את הציוויליזציה תוך ימים ספורים. סדרה כזאת שתגרום לנו להיחנק מהשיעולים של עצמנו. סדרה כזאת שתעכור את שלוותנו ותרדוף אותנו בשנתנו ותזכיר לנו בצורה הברוטאלית ביותר כמה דקיקה היא הממברנה שמפרידה בין המציאות שלנו ובין קריסתה המוחלטת של המציאות שלנו. סדרה שתשתול במוחנו את המחשבה טורדת המנוחה שאנחנו מנסים כל כך יפה להדחיק על נגיף אחד קטן שיכול לפרק לחלוטין את הכל. ובכן, "תחנה 11" היא בדיוק הסדרה הזאת.

העולם מוכה הקורונה צריך את "תחנה 11" קודם כל כדי להבין שיכול להיות הרבה יותר גרוע: המגפה המתוארת בסדרה היא חשוכת מרפא, אין לה חיסון והיא הורגת את הנגועים בה תוך ימים ספורים. האפוקליפסה מגיעה כמעט מיד. הניצולים מעטים ומטורללים לחלוטין מפוסט-טראומה. הצפייה בפרק הראשון, שמתאר את התלקחות המגפה, מעוררת תחושת מחנק קשה שגובלת בהתקף חרדה. אחרי שקצת נרגעים מבינים שאין באמת הרבה קשר: הסדרה מבוססת על ספר באותו שם מאת הסופרת המצליחה אמילי סט. ג'ון מנדל שיצא ב-2014, הרבה לפני שחלמנו על קורונה בסיוטים שלנו, וז'אנר המד"ב כבר חלם את הפוסט-אפוקליפסה המגפתית עוד הרבה קודם עם יצירות כמו "העמדה" של סטיבן קינג או "זרע אנדרומדה" של מייקל קרייטון. זה הצייטגייסט של 50 השנים האחרונות ויותר.

מקנזי דיוויס (משמאל) ב"תחנה 11" (צילום: יחסי ציבור)
מקנזי דיוויס (משמאל) ב"תחנה 11" (צילום: יחסי ציבור)

מה שבכל זאת מייחד את "התחנה 11" על פני כל הפנטזיות הפוסט-אפוקליפטיות שהתרגלנו לנשנש כצורה של בידור אסכטולוגי, זו דווקא העדינות והמופנמות שלה, שלוקחת אותה אל מחוזות יותר פואטיים ופילוסופיים וטוענת אותה בהמון יופי ואנושיות. היוצר פטריק סומרוויל (מתסריטאי "הנותרים" ויוצר "מניאק") חוסך לנו את הזוועות האלימות של נפילת הציוויזליזציה ומתרכז בחבורת שורדים 20 שנה אחרי, תוך שהוא מלהטט אחורה וקדימה על ציר הזמן, בין סיפורים קטנים של ניצולים וקורבנות. בפרק הרביעי עדיין לא לגמרי ברור אם וכיצד כל הסיפורים האלה אמורים להתחבר, אבל יחדיו הם מייצרים איזו אווירה של איכות בלתי מפוענחת שכבר גורמת לרבים להכתיר אותה כסדרה החדשה הטובה של 2021.

"תחנה 11" (צילום: יחסי ציבור)
"תחנה 11" (צילום: יחסי ציבור)

מרבית השורדים של "תחנה 11" הם חברים בקבוצה שקוראת לעצמה "הסימפוניה הנודדת", להקת תיאטרון נודדת שמופיעה בפני שורדים אחרים ונהנית להעלות עיבודים ביזאריים למחזות שייקספיריים, מה שמעניק לסדרה עוד רובד של הזיה ועוד שכבה של אינטלקט. בכלל, זו סדרה שמתהדרת בחוכמתה האלגנטית ואינה נחפזת לייצר מלודרמה זולה. אחרי ארבעה פרקים עוד לא לגמרי ברור מי הם הרעים כאן, אם יש בכלל רעים כאן, ואם ישנו איזשהו חוק של הז'אנר ש"תחנה 11" כן מצייתת לו. יש בה משהו מהפנט, לירי, ייחודי ואניגמטי, ויש סיכוי טוב שהיא תגרון לכם למרר בבכי, אבל היא לא קלה לעיכול ויש לה גם בעיה מסוימת ביצירת מתח והזדהות. לא במקרה החליטו ב-HBO Max לשחרר רק שני פרקים שלה בכל שבוע.

"תחנה 11" (צילום: יחסי ציבור)
"תחנה 11" (צילום: יחסי ציבור)

עם קאסט נהדר שכולל בין היתר את מקנזי דיוויס, היימש פטאל, גאל גרסיה ברנאל, דיוויד קרוס ולורי פטי, יש ל"תחנה 11" את כל הפוטנציאל להפוך למאסטרפיס קטן ומרגש, אבל כמו שקורה לא מעט בשנים האחרונות – הכל תלוי במחצית השנייה שלה ובאופן שבו תסגור את הסיפור שלה. לא כדאי למהר ולקשור לה כתרים מוגזמים אבל גם לא כדאי לפספס אותה. יכול להיות שיש לנו כאן עסק עם גדולה אמיתית שמתבשלת לאיטה ואם תתחילו עכשיו תוכלו להגיד שהייתם שם קודם. גם אם לא, היא עדיין בקלות עדיפה על 99 אחוז ממה שמתחזה לטלוויזיה טובה על המסך. וזה מה שהעולם צריך עכשיו.