תיק האוצר
סרטו החדש של ג'ורג' קלוני, "ציידי האוצרות" מבולבל ונטול עלילה ממשית
"הרכבת", סרטו הנהדר של ג'ון פרנקנהיימר מ־1964, מספר על קצין גרמני שלקראת סוף המלחמה גונב שלל יצירות אמנות ממוזיאון ז'ה דה פום בפריז ומעמיס אותן על רכבת, ועל אנשי הרזיסטנס הצרפתים שמנסים למנוע מהרכבת להגיע לגרמניה. זה מותחן פעולה מסעיר המבוסס באופן חופשי על אירועים היסטוריים, ובמרכזו הקונפליקט בין הקולונל הגרמני חובב האמנות (פול סקופילד) ופקח המסילה הפטריוטי (ברט לנקסטר), גבר פשוט שמתקשה להבין מדוע אנשיו צריכים להקריב את חייהם למען אמנות.
בדיוק חמישים שנה אחרי "הרכבת" יוצא למסכים סרטו של ג'ורג' קלוני, העוסק במבצע דומה להצלת עשרות אלפי יצירות אמנות גנובות מידי הנאצים ובאותה תמה של חשיבות ההיסטוריה התרבותית להגדרתו של עם, אבל קלוני מנסה להיצמד להשתלשלות העניינים ההיסטורית (כפי שתוארה בספר "The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History") ומוותר על מבנה הדוק. התוצאה היא ברדק עלילתי וסגנוני – סרט עם התחלה וסוף, אבל בלי אמצע ברור.
קלוני, שגם כתב את התסריט הפגום עם שותפו גרנט הסלוב (שכתב איתו את "לילה טוב ובהצלחה" ואת "משחק השלטון"), מגלם את פרנק סטוקס, שמקבץ כמה מומחים לאמנות לצוות פעולה שיצא לאירופה לבצע משימה. זאת תבנית עלילתית נוסח "12 הנועזים" ו"אושן 11" והבעיה מתחילה כבר כאן, משום שאנחנו יודעים מעט מאוד על חברי הצוות, המזוהים בעיקר על פי הכוכבים שמגלמים אותם – מאט דיימון החמוד (שהצרפתית השבורה שלו תורגמה לכמה דיאלוגים מצחיקים), ג'ון גודמן (שהוא תמיד כל כך טוב בסרטים של האחים כהן), ביל מארי אלוף גלגול העיניים, הצרפתי ההוא מ"הארטיסט" (ז'אן דוז'רדן), והאנגלי האריסטוקראטי מ"אחוזת דאונטון" (יו בונוויל). צוות החלומות הזה מתוגבר בקייט בלנשט עם מבטא צרפתי בתפקיד עובדת מוזיאון חשדנית, אבל גם שחקנים גדולים לא יכולים לעבוד בלי תסריט ראוי.
לפני צאתם לאירופה הם נאלצים לעבור טירונות בגילם המתקדם, וזה די חביב. אבל כשהם מגיעים לאירופה הכל מתפרק. אחד הולך לפה אחר הולך לשם, הם לא יודעים מה הם עושים, ונראה שגם הבמאי שמפקח עליהם לא ממש יודע. אז הוא מנסה כל מיני דברים – סצנה סנטימנטלית (ביל מארי מקשיב לשיר חג מולד שהקליטה לו בתו), קצת אקשן (גודמן ודוז'רדן נקלעים למארב), קצת הרואיות מטופשת (בונוויל מנסה לגונן על פסל של מיקלאנג'לו), חוש הומור בסיסי (ביל מארי ובוב בלבן כצמד קומי שעוקצים זה את זה תדירות) וחופן נדיב של פטריוטיות (הנאומים של קלוני). בין לבין אנחנו מקבלים פיסות אינפורמציה היסטורית מעניינות (וגם מגלים שהרוסים המשיכו את הגזל, ורק האמריקאים הטובים החזירו את היצירות לבעליהן).
אבל מה שחסר זה עלילה מגובשת ונבל ברור. מדי פעם אנחנו רואים סילואטה של היטלר (ג'יימס פייטון) עומד ליד מודל של מוזיאון הפיהרר שאמור להכיל את היצירות הגנובות, או חותם על צו להשמיד את היצירות במקרה שימות, אבל הוא אינו דמות. בשטח יש קצין נאצי שגונב ציורים מהז'ה דה פום ומעורר את איבתה של בלנשט, אבל גם הוא נעלם מהעלילה מהר מאוד.
וכך הסרט הולך ומסתרבל ורק לקראת סופו הוא מקבל צורה. כשהיצירות הגנובות מתגלות בחושך ונחשפות לאור הפנסים, קשה שלא להתרגש. בכל זאת יש משהו יפה בסרט על חשיבותה של אמנות (כאור בחושך הנורא שמסביב), אבל בכל היצירות הקלאסיות שמוצגות לעינינו יש קומפוזיציה מושלמת, וקלוני שכח שגם סרט זקוק למבנה ולהרמוניה.