"תיק שחור": זו אולי רק הערה על ז'אנר הריגול, אבל איזו הערה מהנה

"You are cordially invited to George and Martha's for an evening of fun and games". המשפט הידוע הזה הופיע על הפוסטר המקורי של העיבוד הקולנועי ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף?". המחזה של אדוארד אלבי (עכשיו בתאטרון הקאמרי) המתאר את מערכת היחסים הנפיצה ועתירת המניפולציות הרגשיות בין ג'ורג' ומרתה – פרופסור בקולג' ורעייתו – דרך הפריזמה של ארוחת ערב בהשתתפות זוג צעיר. פרפרזה על המשפט הנ"ל משולבת בסרטו החדש של סטיבן סודרברג, כדי לרמוז לנו ש"תיק שחור" הוא בעצם וריאציה על המחזה המהולל, שדומיין מחדש כסרט ריגול. הפיוז'ן מעורר התהייה הזה זוכה לביצוע אלגנטי ושנון.

>> השבוע הזה הביס את הסאטירה. רק הכתם על המצח של נתניהו לא יורד

סרטי ריגול לרוב נפרשים על פני הגלובוס וכוללים שלל כלי נשק, מרדפים ופיצוצים גדולים. הם גם עולים הרבה כסף. במקום זאת סודרברג מגיש לנו סרט כורסא בריטי, שלפרקים נראה כמו הצגה מצולמת, ובמרכזו מערכת היחסים בין שני סוכני ביון נשואים – ג'ורג' (מייקל פאסבנדר עם משקפי ראייה שמעניקים לו מראה של פרופסור) וקתרין (קייט בלנשט עם איפור כבד). השם "ג'ורג'" הוא רפרנס ברור ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף?", ו"קתרין" עשוי להיות הרמז לתפקיד זוכה האוסקר הראשון של בלנשט כשחקנית קתרין הפברן ב"הטייס". כמו במחזה, הסרט ארוז בין שתי סצנות ארוכות של ארוחות ערב, שאליהן הוזמנו שני זוגות צעירים, קולגות מה-MI6. ג'ורג' חושד שמישהו מהנוכחים, כולל רעייתו, גנב משהו בשם "סוורוס" שעלול לגרום למוות המוני. לכן הוא מסמם אותם באמצעות האוכל שהוא מגיש להם ומקווה להתיר את חרצובות לשונם.

בין שתי הארוחות יש גם כמה סצנות מהסוג המוכר מסרטי ריגול – מפגשים סודיים על ספסלים, ריגול לווייני, פיצוץ בינוני אחד ושני אקדחים. זה הסרט השני שסודרברג הוציא השנה, וכמו ב"נוכחות", גם כאן הוא משתף פעולה עם התסריטאי דיוויד קפ שכתב מעין תרגיל ז'אנרי. ב"נוכחות" דל התקציב השניים השתעשעו, בהצלחה חלקית, עם התבנית של סרט אימה. הפעם הסרט מפותח יותר, והוא מעניין לכל אורכו, על אף שאנחנו כל הזמן מודעים לכך שמדובר בהערה על הז'אנר יותר מאשר בסרט ריגול מחויב.

כך, למשל, המלה "סוורוס" נזרקת לאוויר שוב ושוב, ומתקבל הרושם שמדובר במקגאפין (תחבולה עלילתית שמניעה את פעולות הגיבורים, אך אין לה חשיבות בפני עצמו) עד שמתברר שהוטעינו, והוא דווקא בהחלט מהותי משלל בחינות, כולל זו המוסרית. הסרט מלא בהטעיות מכוונות היטב, וגורם לצופים שוב ושוב לחוש שהם מאבדים את אחיזה. הוא מסתיים כעבור 94 דקות דחוסות, בדיוק כשהכל, פחות או יותר, פוענח באופן מספק בהחלט.

כאמור, מרכז הכובד של הדרמה, ושל תעלומת הבגידה שמניעה את העלילה, הוא מערכת היחסים בין ג'ורג' וקתרין. האם השניים אוהבים זה את זו עד כלות, כמו שהם מצהירים זה בפני זו וגם בפני אחרים, או שמא הכל הצגה? לתהייה הזו תורם האיפור המלאכותי של בלנשט, שגורם לה להיראות כאילו עברה מיני טיפולים קוסמטיים מוגזמים – בראיונות לקידום הסרט היא נראית אחרת לגמרי. שני הזוגות האחרים בארוחות הערב מגולמים על ידי מריסה אבלה ("Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס") וטום ברק ("סטרייק"), ונעמי האריס ורגה ז'אן פייג' ("ברידג'רטון"). כולם ממש טובים, פרט לפייג' המאוד חתיך ומאוד לא מוכשר. האריס, מן הסתם, נמצאת כאן גם כהרמז לסרטי בונד – בשלושה מהם היא גילמה את מיס מאניפני. מי שאינו מגיע לארוחות הערב הוא פירס ברוסנן בתפקיד הבוס של כולם, ואני לא צריכה להזכיר לכם מה הוא תפקידו המפורסם ביותר.

בינות לניסיונות לאבחן מי כאן הבוגד שגנב את סוורוס, עולה הבעייתיות של זוגיות בין אנשים שמקצועם הוא מעקבים, סודות ושקרים – אליהם מתייחס המונח "תיק שחור". כדרכו, סודרברג צילם את הסרט תחת הפסאודונים פיטר אנדרוז, והעניק לו את המראה הטיפוסי לו – גוון זהוב אפל, ותאורה שצורבת את התמונה. המראה המסוגנן הזה מונע מהסרט כל תחושה של ריאליזם, ותורם לחוויה שלו כתרגיל ז'אנרי בנושא בגידה על כל פניה, שמצליח להיות גם הדבר עצמו.
3.5
Black Bag בימוי: סטיבן סודרברג. עם קייט בלנשט, מייקל פאסבנדר. ארה"ב 2025, 94 דק'