הדבר הכי טוב שקרה ב-2024: למדנו להעריך מחדש את תל אביב
לשלם מחיר מופקע על נקניקייה בלחמניה, לעמוד בתור שעות בשביל גלידה חדשה, לנהל שיחת נפש עם מחוסר-בית בשעות הקטנות של הלילה - יונתן עמירן לא החשיב את הדברים האלו לטובים, עד שמצא את עצמו לבד בברלין, מתגעגע ל"כולנו תקועים פה, אז בואו ננסה להנות מזה"
בחורף 2024 יצאתי למסע גילוי עצמי בברלין הקריר, אך בגלל שאני מי שאני, המסע כלל פחות בילויים במועדוני סקס ונטילת סמים ניסיוניים, ויותר הופעות סטנדאפ באנגלית וקורס אימפרוב. אבל התקופה הזאת של יום-יום בעיר שונה גרמה לי להעריך את תל אביב, העיר בה נולדתי וביליתי את מרבית חיי, בצורה חדשה. "רחוק מהעין, רחוק מהלב"? לא תמיד, כי בחודשיים וקצת שביליתי בבירה האירופאית הזאת למדתי להעריך את המטרופולין הקטן שלנו הרבה יותר.
>> מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024
ברלין היא עיר מודרנית יותר, נוחה יותר ובואו נגיד את האמת – גם מתפקדת יותר מתל אביב. היא גדולה בהרבה, אבל המעבר בין שכונה לשכונה קל יותר בזכות תחבורה ציבורית יעילה, תדירה ואמינה. בתור סטנדאפיסט שאוהב לבכות על מצב הסטנדאפ התל אביבי, נהניתי מכמות ערבי הסטנדאפ באנגלית בעיר, בהם אפשר לעלות, לנסות בדיחות חדשות ולעבוד על כישורי שפה. אפילו פיסת הנוחות הכי אייקונית של תל אביב – הפיצוצייה שפתוחה 24 שעות – קיימת גם בברלין. בזכות חנויות ה-Späti שאפשר למצוא בכל רחוב. ממש גן עדן אירופאי לחובבי נוחות, קומדיה וחטיפים זולים, כל עוד הם יכולים להתמודד עם קצת קור.
אבל זה באמת הקור הזה הוא שמפריע, ואני לא מתכוון לזה מבחינת טמפרטורה – אלוהים יודע שאני מעדיף חורף פה על פני עוד קיץ מזיע ודביק בתל-אביב – אבל החום האנושי, אותה תכונה ישראלית שמוכרים לנו כסגולה, באמת חסרה מעט בברלין. כן, גם עבור קומיקאי ציני כמותי. אולי זה כי בחרתי במדינה הידועה בהתנהגות קרה, אולי זה כי ביליתי את מירב זמני פה לבד – אבל התגעגעתי לתחושת ה"ביחד" של תל-אביב, התחושה של "כולנו תקועים פה, אז בואו ננסה להנות מזה".
מהתחושה הזאת נולדו עשרות ערבי סטנדאפ תל-אביביים, ולמרות שהם לא שורדים הרבה זמן, יש בהם משהו מיוחד שאפשר לחוש רק בעיר הזאת. מהתחושה הזאת נולדים מעגלי ראפ, במות ספוקן-וורד, חוגי כתיבה, מועדוני קריאה ועוד ועוד ועוד. בין כל הטירוף שקורה במדינה שלנו, חייבים למצוא דרכים לשמור על שפיות מסוימת, ואנחנו התל-אביביים הפכנו מומחים לזה. יש שיחשיבו את זה כחלק מההתנשאות המובנית שלנו, אותם לוגמי אספרסו המדברים על אמנות בזמן שהמדינה בלהבות, אבל אני אוהב להתייחס לזה דווקא בתור חום אנושי מיוחד הקיים בעיר תל-אביב.
"החום התל-אביבי האנושי" מתבטא בדרכים רבות, ולא צפויות: מהמוכר בפיצוצייה, להומלס שיש לכם מערכת יחסים חברית איתו, לכל המכרים שאתם פוגשים כל יום בשכונה שלכם, כי העיר כל-כך קטנה, יחסית. קשה להשוות חיים שלמים בעיר לחופשה של חודשיים, אבל אני מרגיש שאם הייתי מבלה פה יותר זמן אז הייתי נהנה מהרבה יתרונות, אבל גם עדיין מתגעגע לאיזושהי תחושה קשה-להגדרה שקיימת רק בתל-אביב.
לשלם מחיר מופקע על נקניקייה בלחמניה, לעמוד בתור שעות בשביל גלידה חדשה, לנהל שיחת נפש עם מחוסר-בית בשעות הקטנות של הלילה, לראות ריב לא ברור בין שני אנשים מעורערים בנפשם בבית קפה, אלו דברים שאפשר לעשות רק בתל-אביב ואלו גם דברים שעד השנה לא הייתי מחשיב כ"דברים טובים" ובטח ובטח שלא הייתי מתגעגע אליהם, אבל כמו שאומר השיר "You don't know what you got ’till it's gone". או כמו שאומר השיר האחר "You only miss the sun when it's starts to snow" ואת שני השירים האלה אתם כנראה תוכלו לשמוע, חזק מדי, ברמקולים של בר תל-אביבי בזמן שאתם מחכים לקוקטייל במחיר מופקע כבר רבע שעה. איך אני מתגעגע.